חיפוש

החיים במודיעין – כל מה שקשור לחיים… אבל הכל!

אני אלונה ירדן ואני כותבת מהחוויות של החיים במודיעין ובכלל… החיים קורים בכל הערים והחוויות בטח חוזרות על עצמן. ניפגש בתגובות…

מגלה שנותרתי אני

כנראה שכעסתי על העולם כשיצאתי בכתיבת הספר הזה, כי כשישבתי לקרוא אותו שוב, נדהמתי מעוצמת הרגשות שהכנסתי בכל אחת מהדמויות.

בדרך כלל, כשאני מסיימת לכתוב ספר, אני מתרחקת ממנו לשבוע (לא יותר), ואז מפנה כמה ימים רצופים לקריאה חוזרת שלו, אבל לא כך היה עם הספר הזה.

את הספר הזה סיימתי לכתוב ולא חזרתי אליו כחצי שנה.
קוראות הבטא שלי, אלו שליוו את הכתיבה פרק אחר פרק, שאלו מה איתו ומתי הוא יצא, אך במקום לאזור אומץ ולספק להן את האמת, יצאתי בכתיבת ספר אחר ואף הוצאתי אותו לאור במקומו.

העדפתי לברוח אל סיפור חדש ודמויות שונות מאשר להודות כי קריאה מחודשת של 'גבר גבר' הייתה משימה שלא הייתי מוכנה אליה. להמשיך לקרוא "מגלה שנותרתי אני"

הטוב ביותר

אתם רואים את המדליה הזאת שנוצצת בין שיניו של אדר? היא כלום ושום דבר לעומת מה שהרווחנו היום!!!

הרשו לי לחלוק איתכם סיפור, על ילד בן תשע, שהראה לי היום הרבה יותר רגישות והכלה מכל המבוגרים שהיו סביבו.

אדר, בני צעירי, התייצב בצהרי היום הלוהט הזה לתחרות הג'ודו הראשונה בחייו.
הוא התרגש מאוד. כל הדרך הוא שינן בקול את ההנחיות שהוטמעו בו במהלך השנה באימונים.

"אני יודע שאסור לוותר ואסור להיכנע. מה שחשוב הוא ההשתתפות והידיעה שעשיתי את הכי טוב שלי ולא יותר מזה".

שלוש שניות לתוך הקרב הראשון שלו, אדר מצא עצמו יושב מעל ילד עם משקפיים בפיסוק רגליים ומצמיד אותו אל הרצפה במה שנקרא בשפת הג'ודו "ריתוק". ידו של הילד נשלחה כמה שיותר רחוק מגופו ובקצות אצבעותיו הוא החזיק את משקפי הראייה שלו. הוא התפתל, ניסה וניסה להשתחרר מאחיזתו של אדר, אבל ללא הצלחה. כמה רגעים לאחר מכן, אדר הוכרז כמנצח של הקרב. להמשיך לקרוא "הטוב ביותר"

סופרת במשרה מלאה

ישבתי על ספסל במסדרון וספרי "שבויה באהבה" נח על ברכיי.
לבי פעם בעוצמה וחיכיתי בקוצר רוח שלשכת סגן ראש עיריית תל אביב תתפנה ושאני וחברותיי הסופרות נוזמן להיכנס ולהשתלט עליה עם ערב הקראת ספרות רומנטית.

"יו, יש לי את הספר הזה בבית. איך הוא?" אחת מהעוברות והשבות בבניין העירייה חלפה על פניי והחוותה בידה על כריכת הספר "כדאי? הוא סקסי?" היא הוסיפה עם קריצה.
"אממ… הוא… כלומר…" גמגמתי. דווקא על הספר הזה, לא רציתי לומר שהוא סקסי ובכלל איך יכולתי לענות מבלי לחשוף ש…
"את יודעת שזאת הסופרת שכתבה את הספר, נכון?" יולנדה, חברתי שישבה לצידי, מיהרה למלא את החלל שהותרתי עם חצאי המילים שבקעו ממני.
"ברצינות?! את צוחקת עליי! את כתבת אותו?" היא חזרה על צעדיה וקרבה כדי ללחוץ את ידי "יו, אני מסמיקה. איזה בושות" היא השלימה ונעלמה בתוך אחד מהחדרים בהם התקיימה פעילות בנושא המילה הכתובה.

כך התחיל ערב אתמול, ערב אליו הוזמנתי כאחת מתוך חמש סופרות מהז'אנר הרומנטי שהגיעו לייצגו באירוע ענק של עיריית תל אביב. על התכנייה היו כתובים שמות כמו מאיר שליו ועמוס עוז (שלא הספיק להגיע לאירוע) ואני, אלונה ירדן. להמשיך לקרוא "סופרת במשרה מלאה"

לא האמנתי, אבל זה קרה!

כבר המון זמן לא כתבתי בבלוג שלי, אבל זה לא בגלל שלא כתבתי.
כתבתי המון, פשוט המילים והרגשות שלי הרגיעו את נפשי הגועשת בין הפרקים שבקעו ממני, דרך הדמויות השונות.

עכשיו, כשיש לי שקט בראש ובבית, אני מביטה סביב ומבינה שמשהו קרה.
בלי שהרגשתי, משהו בי השתנה. יש שיאמרו שזאת השפעת גיל ה-40, יש שיאמרו שזה סוג של משבר, אבל אני לא מחפשת הגדרות ותוויות. אני רק אומרת שמשהו קרה. להמשיך לקרוא "לא האמנתי, אבל זה קרה!"

מי שמביט בי מאחור

מי שסובל הכי הרבה מכך שהתחלתי לכתוב ספרים הם קוראי הבלוג שלי.
את מה שבוער בי אני מוציאה בין הפרקים על הדמויות במקום לשפוך את לבי אליכם פה.
באגוצנטריות (שמאוד אופיינית לי 🙂 ), אני מסתפקת בפורקן הזה.
הפעם פרץ הכתיבה היה ארוך במיוחד ואני בכלל לא מאמינה שכתיבת הסדרה הסתיימה.
הייתי בטוחה שאכתוב את דרכה של נעמה לעד, אבל הכרך הרביעי נשלח אל בית הדפוס והריק שנותר בחיי ללא כתיבת הסדרה השאיר אותי קצת מבולבלת. להמשיך לקרוא "מי שמביט בי מאחור"

אחד בפייס, אחד בלב

כל ספר שיוצא ממני בדרך כלל מונע מנושא שבוער בתוכי.
מספיקה לי צפייה בכתבה, שתספק זווית ראייה שונה על מציאות שלקחתי כמובן מאליו, כדי לדגדג את יצר הכתיבה אצלי ולגרום לי לפתוח מסמך חדש.

הפעם לא היה שום דבר שדחף אותי לכתוב את 'הרווקה' והתוכנית שלי עבור הסדרה הייתה שונה לחלוטין לפני שיצאתי בכתיבתה.

טעיתי לחשוב שסיפורה של נעמה נכתב מתוך רצון להתאוורר או להוציא ממני משהו קצת פחות מעמיק, והבנתי את זה מעוצמת הטלטלה שבחירת המילים לתקציר הספר גרמה לי.
פתאום סירבתי למחוק משפט מסויים או להוסיף משפט אחר ומצאתי עצמי מגוננת עליה ועל הדרך בה בחרה לצעוד. להמשיך לקרוא "אחד בפייס, אחד בלב"

למה חצי כשאפשר שלם?

השבוע קיבלתי הצצה והבהרה עד כמה קצרים החיים שלנו.
באותו יום הרגשתי כבויה.
עצב גדול ליווה כל פעולה ופעולה שעשיתי, מחשבות על אהבה גדולה שנחצתה לשניים, על בני המשפחה שנותרו, על דמעות שזלגו מעיני כל הנוכחים ועל פרופורציות.
המון המון פרופורציות.

בבוקר המחרת התעוררתי מרוממת. מה זה מרוממת? התעוררתי מרחפת!
התעוררתי עם כבוד והערכה חדשה לחיים, לדברים הקטנים, לקשיים, לפינוקים, לאתגרים ולכל דבר שהחיים מביאים עמם כיוון שהם, החיים, לא דבר שעלינו לקחת כמובן מאליו.

זהו.
אין לי שום דבר אחר לומר לכם מלבד את המובן מאליו. למה זה מובן מאליו? כיוון שאין צורך באף אחד אחר כדי לדעת שעליכם להעריך את החיים. גם אני לא הייתי צריכה את זה. אלו משפטי השראה מוכרים, חרושים ומכובסים שנאמרים כל כך הרבה, עד שאיבדו כבר בעיניי את משמעותם, אבל… השבוע קיבלתי הצצה והבהרה עד כמה החיים שלנו קצרים וזה כל מה שהייתי צריכה כדי לקבל את מנת הפרופורציות שלי. להמשיך לקרוא "למה חצי כשאפשר שלם?"

מצטערת, אבל אני לא מצטערת

אתמול היה לי חרא של יום.
לא 'קרה' שום דבר. לא היה שום מאורע קטסטרופלי שהצדיק את נפילת המתח שחוויתי בשעות הערב, אבל היא גם לא קרתה משום מקום וללא סיבה. להמשיך לקרוא "מצטערת, אבל אני לא מצטערת"

מילה אחת קטנה ובתוכה עולם ומלואו אז… תודה!

זה הספר הראשון בו החלק של התודות לא נכתב מיד עם סיום כתיבתו. זה לא שאין לי למי להודות, פשוט בורכתי במעגל נאמן של תמיכה ונתינה לו הודיתי פעמים רבות בסופו של כל ספר וספר שכתבתי.
טעיתי לחשוב שאין טעם להודות שוב באותן מילים כתובות מפני שעצם אמירת התודה היא העיקר גם אם היא נאמרת בדיוק באותה צורה פעם אחר פעם אחר פעם.

אז, תודה!

להמשיך לקרוא "מילה אחת קטנה ובתוכה עולם ומלואו אז… תודה!"

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville של Anders Noren

למעלה ↑