בתקופה האחרונה יוצא לי לחוות, לראות, לשמוע על מקרים של תחרות ממש לא הוגנת. למה אני מתכוונת? לעצמאים ולעצמאיות במודיעין.

מאז ומתמיד דאגתי להיות בסדר. לפעמים זה עלה לי בחברויות, לפעמים זה עלה לי בהכנסה, לפעמים זה עלה לי בלקוחות ולפעמים רק בכבוד העצמי שלי אבל… לא הייתי משנה דבר.

נכון, יש אנשים שאוהבים אותי ויש אנשים ששונאים.
זה הגיוני וטבעי ואני כבר השלמתי עם העובדה שלא כולם חייבים לאהוב אותי (לקח זמן). למדתי שמה שחשוב הוא לדעת מול עצמי שעשיתי את מה שיכלתי ואם טעיתי, גם זה קורה. העיקר שלא הייתה כוונה רעה או מטרה לפגוע וכך אם התוצאה הסופית יצאה כך, זה מכעיס, מעצבן, מאכזב אבל אחרי הסבר והתנצלות בדרך כלל הדברים מסתדרים מעצמם.

לא סתם נבחרה התמונה הזאת להיות התמונה הראשית של הפוסט.
אני ולינור, גב לגב, תמיכה ללא גבולות, פרגון בלי קנאות.
לינור ואני הכרנו ממש במקרה והחיבור היה מיידי, שתיינו עצמאיות, שתינו אמהות פעילות וחלקנו עוד כמה מאפייני אופי שאפשרו התפתחות של חברות אמיתית.
לינור לוי היא צלמת מוכשרת ביותר וביחד חלקנו כמה וכמה מיזמים עסקיים כמו ערבי צילום משותפים, מגזין שעוסק בימי הולדת ועוד נמשיך לחלוק את החיים ביחד לשנים הבאות.
כשרציתי להתחיל ולצלם בעצמי, פניתי בצורה בוגרת, הגונה ומכובדת ללינור, הסברתי לה מה הכיוון, הסברתי לה מה הכוונה, היא הסבירה לי מה חשוב לה ואיך לא אדרוך לה על הרגליים וזהו. לא רק שלא פגענו בחברות, יש הרגשה שהתעצמנו מהשיחה.

אז על מה אני מדברת? מודיעין היא עיר קטנה. כולם מנסים לעמוד על הרגלים וזה דבר נפלא. מכירים את המשחק הזה שעומדים גב לגב ומנסים לעמוד ביחד?
אם רק אחד קם אז שניהם נופלים, אם קמים לא באותו קצב שניהם נופלים… רק על ידי עמידה גב לגב ועמידה אייתנה ביחד מבלי לנסות להפיל את השני כולם קמים.
על זה אני מדברת. מרגיש לי בזמן האחרון שיש בינינו כאלה שמעדיפים לעמוד רגע ביחד גב לגב, רק לרגע, מספיק זמן בשביל לרכוש את האמון של הגב הנגדי ואז במחיר של נפילת האחר להיות היחידים שנשארים עומדים.

יש אלטרנטיבה!
במחיר של משך זמן ארוך יותר או אולי אפילו מחזור קצת יותר נמוך, שניכם יכולים לעמוד על הרגלים ויודעים מה הכי כיף? להרגיש טוב עם עצמכם.
מאחורי כל עצמאי או עצמאית יש סיפור אישי ארוך ובדרך כלל מרגש.
יש סיפורים על אמהות שעשו שינוי, תלמידים "מופרעים" שגילו את עצמם, יזמים מבריקים ולכולם משהו משותף, כישרון!

אז למה אני מקשקשת לכם בשכל? כי בתקופה האחרונה תושבי מודיעין לא משחקים יפה אחד עם השני וזה מוציא אותי מדעתי. אז ככה…

זה החל מזוג תושבות העיר שחשבו שיהיה נחמד לפתוח "מגזין יומולדת" משלהן. נשמע לכן מוכר? בא-רור. זה בדיוק מה שאני ולינור (חברתי המפרגנת והתומכת) עשינו לפני כמעט שנה ועדיין בשלבי העמידה על הרגליים.
זה בסדר ליצור תחרות, למה העתק מדוייק? אותו השם? תהיו יצירתיות, בחייכן…
זה בסדר ליצור תחרות, למה לפנות למפרסמים שלנו? קחו את עצמכן ושווקו את המיזם שלכם בכוחות עצמכן.
זה בסדר ליצור תחרות, למה ליצור עסק קטן תוך הריסת עסק קיים? לכתוב דברים פוגעניים על המיזם שלנו יעצים את המיזם שלכן? איזו מן גישה עקומה לחיים?

זה המשיך עם טלפון ממאיה הרלינגר, עוד חברה, שחשבה על רעיון עסקי, עיצבה, השקיעה, שיווקה ועכשיו כבר ממותגת ומוכרת לכל ההורים במודיעין במחיר שפוי. בטח שהרעיון מצויין, בטח שהיא עושה בו חייל, בטח שיש לה המון הזמנות… זאת לא סיבה לעשות בדיוק את אותו הדבר באותה העיר…
זה בסדר ליצור תחרות, שמעתם על רעיון מצויין של מישהו?  תהפכו אותו לשלכם. למה לקחת בדיוק את אותה הצעה, בדיוק את אותו המבנה, בדיוק את אותו התמחור?
זה בסדר ליצור תחרות, מכירים את האנשים שיהיו התחרות שלכם? אל תחכו שישמעו על זה מחברה אחרת או שיראו את השיווק בפייסבוק. צרו קשר בצורה מכובדת, תסבירו את הכוונה, את הכיוון, תראו איך ביחד אפשר לעמוד על הרגליים.

מאז, בכל מקום בפייסבוק אני רואה מקרים של מגעילות עסקית וזה פשוט עצוב.
אני מציעה למישהו רעיון של שת"פ ואז רואה שהם עושים את זה לבד עם מישהו אחר.
חברה מציעה שירות מיוחד ומתחרים דואגים להשמצות והפרעות.

מודיעין היא מגרש משחקים מאוד קטן. שחקו יפה ויהיה כיף ביחד.