החיים במודיעין – כל מה שקשור לחיים… אבל הכל!

בשנת 2001 עזבתי את הארץ להרפתקה בדרום אפריקה.
האחים הגדולים שלי חיו שם, הקימו עסק וקראו לי שאצטרף וגם אחווה חיים בחו"ל.
באותו הזמן עבדתי ביחד עם גאי (בעלי המתוק) בסינטק מדיה והחלטתי שאם לא עכשיו אז לעולם. הודעתי בצורה מכובדת למעסיקים, ביטלתי תכנית של מעבר מגורים משותפת עם גאי (בתור ידידים, אל תתרגשו), ארזתי מזוודה וטסתי.

דרום אפריקה מהממת!!!
לא היה לי רושם אחר בשבוע הראשון מעבר לזה. גרנו בבית מפנק, הכל נגיש וזמין, הכל מפואר ומושקע ובשביל נערה/אישה צעירה בת 21 העולם היפה הזה סחף ותוך שבוע שכחתי מה זה להיות שכירה, להיות בארץ, לבדוק תגיות מחיר לביגוד או מנות במסעדה ומהר מאוד הפכתי לדרום אפריקאית.

החיים ביוהנסבורג מפנקים. יש שם קהילה יהודית גדולה ולכן אין צורך להסתיר או לפחד לדבר עברית. למעשה, צריך להיזהר מהסיבה ההפוכה.
בעוד שבניו יורק יכולנו לדבר עברית בלי בעיה, ביוהנסבורג היינו צריכים להיזהר בדיבור כי כולם מסביבנו הבינו עברית ולא יכולנו "ללכלך" או לדבר על אחרים בצורה פתוחה.
היהודים שם עשירים מאוד ולילדים המפונקים של העשירים היהודים הומצא כינוי.
"קוגל" (עם שורוק) היא נערה יהודייה עשירה ומפונקת.
"בייגל" הוא הקוגל הגברי, אבל לא ממש גברי 🙂

מסביבי סיפורים על שוד מזויין, פריצות, חטיפת מכוניות, רציחות ועוד זוועות בעוד שאנחנו? השמש זורחת, השמיים כחולים והחיים מיטיבים עמנו.
פיתחתי לעצמי מן משפט שאומר שמי שלא מחפש צרות, לא מוצא אותן והחלטתי לא לחפש צרות.
לא לעצור באדום, לא לנהוג בלילה לבד, להתרחק מהעיר ועוד צעדי זהירות שתושבי מודיעין לא יכולים בכלל לחשוב על ההיגיון שבהם וטוב שכך.
שנים שהמשפט הזה שימש לי מסלול בטוח לחיים ביוהנסבורג אבל מסתבר שהצרות בחרו להן משפט אחר ללכת על פיו והמסלול שלי ושל הצרות התנגש.

ערב לפני כן היינו אצל גל בשבעה של אמא שלו.
אמא של גל הייתה סוכנת הנסיעות המוכרת ביותר ביוהנסבורג. כולם נסעו לארץ רק איתה. היה לה משרד בעיר (השורצת סכנות) והיא הייתה בשלנית מדהימה.
היא עברה המון חטיפות מכוניות ומאסה בשגרת החיים הזאת.
בבוקר היא הגיעה למשרד כהרגלה וישבה עם החברות לקפה.
בדלת נכנסו שני נערים שחורים ללא אקדחים וצעקו שזה שוד. הם דרשו מכולם למסור להם את המכשירים הסלולרים שלהם וכולם נענו מלבד אמא של גל.
היא קמה ברגע (מיותר) של עצבים, כעסה וצעקה עליהם שנמאס לה ודחפה אותם החוצה. שני הנערים ניסו לצעוק חזרה אבל היא המשיכה בשלה, דחפה אותם והוציאה אותם מהחנות. מה שהיא לא ידעה זה שמחוץ לחנות חיכה נער שלישי והוא נשא איתו אקדח.
הוא ראה את ההמולה ובלי לחשוב פעמיים, כיוון את האקדח וירה לה כדור אחד בראש. וזהו, ישבנו אצל גל בשבעה.

בבוקר שלמחרת אורי, אחי, טס לקייפ טאון שם התגורר אחי הבכור, חגי ואני נשארתי לבד לנהל את המשרד.
זה היה אמור להיות היום האחרון שלי באופן סדיר במשרד כי בשעה 10:00 מגיעה נערה אפריקנרית להתחלת עבודה כפקידה ואני אהיה פנויה יותר לסיבובי שיווק בעיר.
האפריקנרים הם תושבי דרום אפריקה הלבנים שמוצאם בהולנד.
סדר היום היה:
9:30   – פגישה עם דויד – סיטונאי שיצר קשר והתעניין בקנייה גדולה
10:00 – ראיון ואוריינטציה עם הפקידה החדשה
11:00 – להגיע לחנות שלנו ברוזבנק לספירת מלאי וחידוש מוצרים
12:00 – לקפוץ לווסטגייט לכמה חנויות שמחזיקות מלאי ולחדש להם מלאי
14:00 – עיסוי רקמות עמוק בספא
16:00 – אימון בחדר כושר. וזהו… יום שגרתי…

הגעתי מוקדם, הכנתי קפה, עברתי על ההזמנות שהגיעו בפקס במהלך הלילה, רשמתי לי משימות לביצוע ואז הפעמון צלצל.
הבטן מתהפכת לי רק מהכתיבה של הרגע הזה ונראה לי שזאת הפעם הראשונה שאוציא את האירוע הזה ממני בצורה מסודרת. סלחו לי על הגדרות, קללות ואמרות קשות שאנסה לסנן אך לא בטוח שאצליח.
כשחיים ביוהנסבורג בפרט ובדרום אפריקה בכלל ההגדרה "כושים" היא לא משהו יוצא דופן אלא חלק מהנוף. "כושי" היא מילה מהתנ"ך והכושים הדרום אפריקאים דתיים ומכירים את המילה. יש מילים אחרות ודרכים אחרות לקרוא להם אבל בסופו של דבר, המון כושים ביוהנסבורג ולא, הם לא שווים ללבנים.
הם לא נראים כמוהם, הם לא גרים באותו מקום, הם לא מתנהגים כמוהם.
לא תמיד חשבתי ככה.
בצעירותי התנדבתי ארבע שנים באתר הקרוואנים "חצרות יסף" של האתיופים וכשהגעתי לדרום אפריקה האמנתי שהתושבים סתם מגזימים ומכלילים.
ואז הפעמון צלצל…

בשער חיכו שני כושים. אני זוכרת שעברה לי בראש המחשבה שבטלפון הוא לא נשמע כושי ושהשם דויד מטעה ושבטח הוא בא לבלבל לי את המוח ולא יקנה כלום אבל… גדלתי אחרת. לא אשפוט על פי הצבע. הוא קבע פגישה לקניית מוצרים ואני מוכרת מוצרים. לחצתי על הלחצן והשער נפתח.

דויד היה לבוש במכנס מחויט שחור וחולצת משי שחורה, הכושי השני לא זכור לי היטב מלבד העובדה שאחז בידו במעטפת נייר חומה.
גם עכשיו אני זוכרת שחשבתי לעצמי מה הוא מחזיק שם, בטח הוא בכלל רוצה עבודה או משהו מיותר אחר וייתן לי קורות חיים… טעיתי.

*הערת ביניים – קשה לי לכתוב!!! הלב שלי דופק וקשה לי.

התיישבנו ב-Show Room אני מולם והתחלנו לדבר. כנראה שלא ממש שמתי לב שהם לא מקשיבים לי כשראיתי את הכושי השני מכניס יד למעטפה החומה וממנה יצא אקדח.
אמא של גל עלתה לי בראש. עשיתי על עצמי פיפי. הרגשות שלי היו מטופשים אבל מעורבים. מצד אחד הבנתי כמה פחדתי כי הרגשתי ששחררתי פיפי על עצמי ומצד שני התבאסתי על המכנסיים הלבנים האהובים שלי והתביישתי לקום שלא יראו.
דבר אחד ברור, פחדתי. לא תוכלו להבין עד כמה.

דויד קם והסביר לי שאם לא אצעק ולא אעשה בעיות לא יקרה כלום וכולנו נמשיך בחיים שלנו. משהו ברוגע שלו וברצינות שלו הפחיד אותי עוד יותר אבל שמעתי, הקשבתי והבנתי. סתמתי את הפה ולא צעקתי. הרגשתי שהורדתי איזה סוויצ' של דיבור מ"פעיל" ל"לא פעיל" ופשוט השתתקתי.
דויד לקח את הלחצן לשער, את הטלפון הסלולרי שלי והכניס עוד שניים מחבריו שחיכו בחוץ ועכשיו היינו אני וארבע כושים ולכולם היו אקדחים. הוא חזר לחדר ושאל אותי איפה הכספת.
החזרתי את המפסק למצב "פעיל", נתתי לו את המפתח והסברתי לו איפה הכספת.
הוא חזר והורה לי לשמור על שקט והלך לכספת. החזרתי את המפסק למצב "לא פעיל".
דויד היה מאוד רגוע ונראה שאפשר היה להתנהל איתו. החברים שלו היו ההפך הגמור.
כמעט מיד אחרי שהוא יצא מהחדר הם אמרו לי לקום ולבוא איתם. המשכתי לשבת.
אחד מהם ירד חצי קומה ואיתר את חדר השירותים. שמעתי אותו צועק משהו לאחרים בשפת הזולו שאותה הם דיברו והם קמו לכיווני.
מכירים את זה שאומרים "החיים שלי עברו נגד עיני ברגע"? אז לא עברו לי החיים. בטח בגלל שבגיל 21 אין כל כך הרבה חיים להעביר אבל מה שאני כן זוכרת שברגע עשיתי חשבון עם עצמי שמשוד מזויין אני אצליח להתגבר ולהחלים אבל מאונס של שלושה כושים לא. בשנייה אחת החלטתי שאני מעדיפה למות במאבק והספקתי להשתטח על הרצפה ולאחוז בתחתית הספה לפני שהם הגיעו אלי.

שלושת החברים של דויד ניסו לשחרר אותי ואני ניסיתי להשאיר את המפסק במצב "לא פעיל" כדי שלא יהיו בעיות. אמא של גל שוב עלתה לי בראש.
בעיטות, משיכות, איומים אין לי מושג כמה זמן זה לקח. יש לי מושג. נצח, זה לקח נצח עד שדויד חזר.

דויד חזר מהכספת וצעק עליהם בזולו בזמן שהפעמון צלצל.
מיד מצאתי את עצמי על הברכיים עם אקדח במצח ועוד כמה מכוונים אלי מסביב כשדויד שואל אותי (ברוגע המלחיץ שלו) מי בשער.
הרצתי בראש שלי את לוח הזמנים של היום שהשתבש ונזכרתי בנערה שהייתה אמורה להגיע לראיון עבודה. דויד ביקש שהיא תיכנס.
הוא העמיד אותי במרחק מה מהשער, כיוון אלי את האקדח מרחוק ולחץ על הכפתור.
השער נפתח, הנערה נכנסה והחברים שלו קפצו עליה והכניסו אותה לחדר.

כנראה שזה לא היה השוד הראשון שלה.
אני עם כל הרעש והצלצולים שלי ראיתי אקדח ושחררתי פיפי והינה נערה בת 19 שנכנסה לאמצע שוד מזויין, נמצאת תחת ארבעה כושים עם אקדחים מכוונים אליה והיא מתווכחת איתם על כרטיס הסים של המכשיר שלה. הייתי בשוק והתביישתי עד מאוד על התגובה שלי לכל האירוע.

הושיבו אותי ואותה אחת מול השנייה בחדר על הספות והיא יצרה איתי קשר עין ואמרה לי שהכל יהיה בסדר. האמנתי לה. המפסק עדיין במצב "לא פעיל".
דויד ירד חצי קומה ואמר לנו להיכנס לשירותים. חבריו איגפו אותנו מסביב והוכנסנו לחדר השירותים. מהצד השני של הדלת נשמעו קולות של מפתחות הנועלים את הדלת ואני משותקת על סף האמבטיה בעוד שהנערה (לצערי שמה ברח לי מהראש) מנסה לפתוח את החלון ולראות איך אנחנו יוצאות מהחדר.
שקט השתרר מהצד השני של הדלת.
כנראה שהמפסק נתקע כי כל מה שהצלחתי להוציא הוא "ק… ק… ש…  ש… ת… ת…" אבל מה שרציתי לומר זה שאין מפתחות לדלת השירותים ואין אפשרות לנעול אותה, משמע, אפשר פשוט לצאת אבל… אני לא מצליחה לדבר וגם לא מצליחה לקום מסף האמבטיה.
הנערה מסתכלת עלי ומנסה להבין מה אני מגמגמת. לדבר לא הצלחתי אבל בשאריות האומץ והכבוד העצמי שנותר לי אספתי את עצמי מסף האמבטיה וקמתי לכיוון הדלת.
אני זוכרת את ההלם בפניה כשפשוט לחצתי על הידית ופתחתי את דלת. מדהים כמה דבר פשוט מסב אושר כל כך גדול.

עטתי על הטלפון וחייגתי לאחי אורי שכעת כבר נחת בקייפטאון והיה יחד עם חגי.
הוא ענה "הי חמודה, מה נשמע?"
ואני: " ק… ק… ש…  ש… ת… ת…". אני?! אני לא יכולה לדבר?! איזו מכה!
הנערה לקחה את הטלפון וברוגע (באנגלית) הסבירה לו מה קרה ואני התיישבתי על המדרגה בין שתי הקומות והתביישתי.
התביישתי על ההשתתקות, על הגמגום, על הקיפאון וגם פתאום הייתי מאוד מודעת לזה שיש לי כתם גדול של שתן במכנסיים הלבנים האהובים עלי.
נראה לי שהמדרגה ואני נהיה חברים טובים לעת עתה.

למקום התחילו להגיע שוטרים, חברים, אנשים שאחיי שלחו בשלט רחוק.
השוטר (הכושי) שאל מי הכניס אותם ועניתי: " ק… ק… ש… ש… ת… ת…" אבל רק מבחוץ. מבפנים הסברתי לו על הפגישה, המעטפה, על האקדח שפתאום הופיע, על אמא של גל אבל… "ק… ק… ש…  ש… ת… ת…".

אסף, חבר צעיר בגילנו הגיע. חיבק, התמודד עם השוטרים, עם המשרד, עם הטלפונים, עם הכל אבל… פדיחות. הפיפי. הוא בחור צעיר אין מצב שיגלה.
מאיר, אב ל-5, טייס בחיל האוויר שיצא מהארון וגר ביוהנסבורג עם מארק, בן זוגו והיה חבר טוב מאוד שלנו הגיע. אני זוכרת שבראש עבר לי "או, הוא אבא, הוא לא יצחק עלי".
הוא ראה אותי מקופלת על המדרגה והתיישב ליידי.

** הערת שוליים – הלב שלי, הדמעות שלי, כמה שמרתי בפנים… קשה לי להמשיך לכתוב…

הוא לחש לי באוזן "מה קורה?" ועניתי לו תוך גמגום "עשית..תת..תי  פיפי".
הוא לא חייך, לא צחק פשוט הגיב. "אין בעיה. אני מסדר כאן כמה דברים, חוזר עם מגבת, את הולכת אחרי, אף אחד לא יראה. האוטו פה בכניסה ואנחנו יוצאים." הוא הוסיף ושאל: "אני ברור?" הנהנתי וכך היה.
אסף נשאר לסגור שם עניינים ואני פוניתי לבית של מאיר ומארק.

אחרי שעתיים הצלחתי כבר לדבר אבל לא כל כך על הנושא הזה. אחי חזר ליוהנסבורג ואני חזרתי הביתה.
שוחחתי עם אמא ובלי להלחיץ אמרתי לה "אני צריכה שתגיעי".
הלכתי לישון אבל לא נרדמתי. איזה בושות עשיתי לעצמי…
כולם מסביבי עם סיפורי גבורה על שודים והתמודדויות ואני? אני עשיתי פיפי. איזה בושות.

בבוקר שאחרי נסענו למשרד ביחד. מסביבי כולם כושים ברחובות ופתאום אני שונאת אותם. הם חוצים את הכביש ואני שונאת אותם. הם ממלאים לנו דלק ואני שונאת אותם. הם עושים לי חשבון בקופה ואני שונאת אותם.
המשרד היה בבלאגן נוראי וזה תאם את מצב הרוח שלי.
לא נשארנו שם הרבה זמן כי היה לי קשה לנשום ויצאנו לאכול.
במסעדה המלצרים כושים ואני שונאת אותם אז הלכנו לקניות אבל גם שם כולם כושים ואני שונאת אותם.

אתם היום מכירים אותי, חלקכם מכירים את אלונה שלפני וחלקכם רק את אלונה של אחרי. אני לא שונאת. זה פשוט לא חלק ממני. אבל… אני שונאת אותם.
את דויד וחבריו שגרמו לי לשנוא ולפחד.

אני לא מרגישה טוב כשאני רואה את האקדחים מבצבצים מהחלק האחורי של המכנס לחלק מהורי הכיתה, כל העניין הזה עם מתקן הכליאה של האפריקאים לא בא לי טוב ואני שונאת את זה שאני שונאת.

חשבתי שהיום אני כבר אחרי אבל התגובה של הגוף שלי לכתיבת הפוסט הזה העידה אחרת. אולי עכשיו הבחילה תעבור ואני אוכל לא לקפוץ ולהיבהל בכל פעם שגאי מציץ לי למקלחת או שהכלבים עושים רעש למטה בלילה, כשאחד מהילדים שלי מסתכל עלי ולא ידעתי שהוא שם, כשיש צל מוזר על הקיר או סתם בגלל רעש שלא צפיתי שיהיה. אולי עכשיו אצליח להפסיק לשנוא אותם?