מחר כולם חוזרים למסגרות. אין ספק שה-1.9 הוא החג האהוב עלי ואני מחכה בקוצר רוח להיות לבד בבית. אני לא שומעת את המחשבות שלי מרוב שידורים בלופ של סופר סטרייקה, נווה עצלנות, גמר הבנים והבנות והמריבות של "מה נראה עכשיו?".

הפגישות עם הגננות והמורות, שליחת התכנונים השבועיים, הפגישה עם ההורים מחוץ לכיתה אתמול והדיבורים על החזרה ללימודים נתנו לי הרגשה שהחופש הגדול הוא בעצם גם חופש להורים ועוד רגע אנחנו חוזרים ללמוד. איזו הרגשה עקומה!

על פי מה שאני רואה בקבוצות הוואטסאפ, אני לא האם הטיפוסית של מודיעין.
כלומר, יש לי את אותן תלונות, יש לי את אותן דאגות, יש לי את אותם צרכים ודרישות, קשיים והתמודדויות אבל… רמת ההיסטריה שלי היא נמוכה בהרבה משל אחרות ולפעמים אני נתפסת כאילו לא איכפת לי אבל זה לא נכון בכלל.

אין לכם עוד ילדים בבית ספר? אז בואו ואסביר לכם מה צפוי לכם.
אין דבר כזה מערכת שעות!
כל שבוע (ואם אפשר רק במוצ"ש כדי ממש להציק) נשלח בדוא"ל או מעלים לאתר הכיתה את התכנון השבועי.
מדובר במערכת שעות שמשתנה (לא בהמון אבל גם לא מעט) ובה התכנון לשבוע הקרוב עם העמודים המתוכננים, שיעורי הבית והמילים להכתבות.
הילדים לא יודעים לקרוא ובטח שלא בלי ניקוד וגם אלו שכן יודעים יתקשו להיכנס למערכת בית הספר עם הסיסמה ולהוריד את התכנון החדש.
מערכת השעות השבועית היא בשביל ההורים ולא בשביל הילדים. חד משמעית.
בעמוד השני יש את ההודעות (אצלנו בבית מוגדר כעמוד העונש להורים).
שם דוחפים לנו את כל מה שלא נעים להגיד בפנים.
✔ תקנו ספר "תנך מלא" למרות שלא היה מצויין ברשימת הספרים וזאת בגלל שכבר הכרחנו אתכם לקנות ספרים בעלות המקסימאלית שמשרד החינוך אפשר לנו ולכן נציין את זה בהודעות "בקטנה" ונקווה שלא תשימו לב.
✔ תכינו פלקט ✔ תגישו עבודה ✔ תגיעו מוקדם ✔ תביאו חטיף…
ההודעות זה המקום הכי קטן והכי חשוב שאותו אני באופן קבוע מסרבת לקרוא ומפספסת.
למזלי יש לי את גאי (בעלי המתוק) שעובר על הכל אחריי, מוציא את העיקר מהתפל ויוצר לי תזכורות להכל בנייד.

אין לכם גישה לכלום אבל האחריות הסופית היא עליכם!
אין לכם נייד של המורה (בתחילת השנה, אחר כך זה עובר כמו בשוק שחור בין כל ההורים אבל לא בצורה גלויה ומסודרת), התכנון אומר שבחשבון צריך להכין את עמוד 10-284 אבל הילד אומר שבמקום שיעור חשבון הם ראו את הסרט "הטוסיק שלי השתגע". נפלא נכון?
שיעורי הבית בחשבון של ילדי כיתה א' מסתכמים ב"הקיפו את הרוכבים שלובשים כחול" כשבאופן מאוד ברור, הילדים לא יודעים לקרוא ומערכת החינוך מיסמרה את ההורה לילד לאורך כל משך הכנת השיעורים ולא רק להיות לידו ולוודא.
העבודה במדעים לבניית מודל לשיניים מגיעה עם בקשה לעיצוב פלייר לשיווק המוצר והערת שוליים של "יש לוודא שהעבודה מוגשת בצורה אסטטית ויפה".
עבודה במדעים נמדדת על פי רמת האסתטיקה שלה? איך זה יעיד על הידע וההבנה בתחום אם הבן שלי (מצב תיאורטי לגמרי) יפזר נצנצים מעל דגם השיניים שבנה? זה אומר שהוא למד על בריאות השן?

אין עם מי לדבר!
כאילו יש אבל… דברו אל הקיר.
יש לכם את המורה, את המנהלת, את היועצת אבל בסוף? כל מה שנשאר לכם לעשות זה לדבר עם חברות, לקטר בקבוצות וואטסאפ, להכניס אחרות להיסטריה ולחזור למסקנה ששום דבר לא הולך להשתנות.

אני בחרתי לי גישה אחרת להתמודדות עם בית הספר של הילדים אחרי שנה קשה במיוחד כששחק התחיל את כיתה א'.
כיוון שאני לא הייתי התלמידה המצטיינת בכיתה (וגם לא התלמידה הכי ממושמעת), לא בכיתה א' ולא בכיתה יב', החוויה שלי מבתי ספר היא לא חיובית.
אני החלטתי לשמור מרחק ולקחת דברים בפרופורציה.
אני בן אדם מאוד טוטאלי אז שמירת מרחק אצלי יכולה להיראות כהשקעה גדולה למישהו אחר אבל… אני מדברת על מרחק רגשי. התנתקות.

אני חברה בוועדי ההורים (ויתרתי על הועד המוסדי. מעדיפה ועדים שיש לי יכולת השפעה בהם), אני מוצאת את עצמי בבית הספר כמעט פעם בשבוע לאורך כל השנה אם בגלל מצוקה של אחד הילדים שלי, אם בגלל בקשה של עזרה מהמורים או הצוות, אם בגלל ששכחתי להביא חוברת מפתחות למורשת, אם בגלל ועדת שילוב או אחרת ואם בשביל לשלם על עוד חוברת או קבוצת דפים שהדפיסו, שידכו וקוראים לזה חוברת.
אני בקשר צמוד עם המורות (לא עם הסייעות אבל זה סיפור לפוסט אחר), עם המנהלת, המורה להוראה מתקנת, היועצת וכיו"ב… ממני הם לא ישמעו תלונות!
בקשות? בוודאי. שאלות. המון! תלונות? בחיים לא.
מתה מפחד מהמערכת הזאת. אף פעם לא אדע מאיפה ה"דווקא" יגיע ואפילו אם אף אחד לא עשה לי משהו שממנו אצטרך לחשוש.

הילדים שלי מתים על בית הספר ועל המורות שלהם (כמעט כולם).
אני רואה בזה הצלחה! הצלחתי להתנתק מספיק מהעצבים והרגשות כך שלא העברתי להם את הכעסים והתלונות שיש לי מהמערכת. מצויין.

התחלתי את הפוסט הזה כדי להוציא קיטור על המערכת ואולי קצת לשחרר את הלחצים לקראת השנה הבאה אבל… לקראת סיומו, נראה לי שדווקא מתחשק לי להדגיש יותר משהו להורים.
קחו את זה יותר בקלות כי זה לא משהו שהולך להשתנות.
הפרוייקט במדעים הוא שלהם. אל תעזרו! יצא עקום? מצויין, זאת היכולת שלהם!
יש מבחן באנגלית? שבו, תלמדו, עשו חזרות וזהו. כל השאר זה שלהם.
לא כל הילדים מצטיינים וזה שהילד המסויים שלכם לא יודע את החומר לא אומר שהמורה דפוקה.
כתבתם שאלה בוואטסאפ של האמהות "עוד מישהו לא הספיק להעתיק מהלוח?" ו-5 אמהות ענו שכן? זה לא אומר שכל הכיתה באותו מצב.
ממה שיצא לי לראות, דווקא אלו שטוב להם הם אלו ששותקים והם הרוב כמעט תמיד.
חמש אמהות שמתלהמות ומדליקות את עצמן בקבוצת וואטסאפ נראות כאילו הן רוב אבל שימו לב שאלו אותן חמש תמיד ותנסו להבין שאחרות פשוט לא רוצות להתעמת ושותקות באי הסכמה ולא בהסכמה.

איך אסגור את הפוסט הזה? ברשימת משאלות!

הייתי רוצה שהמורות (נכתב בלשון נקבה אבל פונה לבנים ולבנות כאחד) יבינו שכל תלמיד בבית הספר מגיע עם הורים ואי אפשר להפריד בין החוויה של שניהם.
תנו את הדעת ותשומת הלב לכל בני המשפחה ונסו להקל עליהם ולהכיר בעובדה שלא ההורים הם אלו שצריכים ללמד.
תנו לילדים את כל כלי הלמידה בבית הספר ואל תסתמכו על השקעת יתר של ההורים. אם לא בגלל שהם לא המורים אז אולי בגלל שיש הורים שפשוט לא מסוגלים.

הייתי רוצה שההורים יזכרו שהילדים הם אלו שמתחילים את שנת הלימודים ולא הם. שייתנו להם להצליח ולהיכשל כי אחרת לא ילמדו ובדרך יעלו את רף הציפיות ודרישות בית הספר ובכך ימשיכו להצדיק משימות שלא מותאמות ליכולות של הילדים אלא ליכולות של ההורים.
הצביעו ברגליים כמו בכל תחום אחר. אל תפחדו מציון פחות מושלם שיכול להביא לשינוי.

הייתי רוצה שקבוצות הוואטסאפ של ההורים ישמשו יותר למפגשים חברתיים ופחות להוצאת קיטור שלא מובילה לכלום.
בעידן שבו המפגשים החברתיים של הילדים שלנו מתבצעים מאחורי מסכים גדולים וקטנים כמה פשוט זה להיפגש בפארק? כמה פשוט זה להזמין חברים? לארגן מפגש ספונטני? הכי פשוט. כל מה שצריך הוא ליזום!

הייתי רוצה שיגיע כבר מחר כי גם בתהליך כתיבת הפוסט הזה הכנתי שוקו, חיממתי חביתיות עם שוקולד, ניקיתי את השוקולד של החביתיות מהספות וחזרתי לכתוב בין לבין…

שתהיה לכולנו, הורים ותלמידים, שנת לימודים מוצלחת ומלאת פרופורציות 🙂

מודעות פרסומת