כל מי שפגש אותי יודע שאני בת אדם עם המון אנרגיות.
אני עושה מלאאאא דברים כל הזמן כי אחרת אני לא אצליח להירדם בלילה.
סתאאאאם, אני עושה כי אני אוהבת לעשות. כי כשפוגשים אותי ואומרים לי "תקשיבי עזרת לי", "שימחת אותי", "הצלת אותי" או סתם "את גדולה" זה ממלא אותי ונותן לי את הכוח להמשיך ולחשוב על עוד ועוד דברים לעשות.
עוד לפני שפתחתי את הקבוצה "נשים ממודיעין" עשיתי וארגנתי דברים אבל הקבוצה מאפשרת לי לארגן בעוצמה אחרת וזה תענוג של ממש.
את הקבוצה פתחתי כי חיפשתי חברות בעיר ודרכה מצאתי המון מכרות אבל חברות? חברות יש לי מעט ועכשיו מרגיש לי עוד פחות.
אז מה מבאס אותי?
להתאכזב מחברה.
זה שובר אותי. אם אני מכניסה מישהי ללב, מתחשבת, מתאמצת, מתאמת, בונה מערכת יחסים ובסוף מתאכזבת… זה שובר אותי.
לא להרבה זמן אבל שובר. לשבירה שלי שלושה שלבים:
שלב ראשון – כעס ותכנון נקמה
אני נסחפת למחשבות של "ככה? אז גם אני יכולה להתנהג ככה" ומשחקת בדמיון איך החיים שלי יראו אם אעשה רק מה שבראש שלי ורק מה שאני רוצה ורק מה שטוב לי ולשעה שעתיים זה נחמד.
אבל אז אני נזכרת שאני לא רוצה לחיות את החיים שלי ככה.
אני נזכרת שאני שונאת אנשים שחיים ככה, מתאכזבת מהם ונשברת מהם ובשום פנים ואופן לא אסכים להפוך להיות אחת מהם ולהיות אחראית על שבירה של מישהו אחר.
אני מריצה בראשי את כל הפעמים במערכת היחסים איתה בהם ויתרתי על עצמי בשביל לדאוג לרווחתה, בזבזתי את זמני בכדי לעזור, הצעתי מעצמי בשביל לקדם ואז אני מתעצבנת ועוברת לשלב הבא של ההתמודדות עם השבירה.
שלב שני – עצב עמוק, פגיעה ועלבון
אחרי שסיכמתי עם עצמי שהיה ביכולתי לנהוג בדיוק כפי שנהגו בי אבל בחרתי שלא, שאני דאגתי לברר שאף אחד ממעשי אינו פוגע ופעלתי תחת הבנה והסכמה, אני מבינה שאין דרך למנוע פגיעות ואכזבות נוספות ומתחילה להבין שאם אני בוחרת לתת אמון באנשים אז אצטרך ללמוד שהשבירה תהיה חלק בלתי נפרד מחיי.
אני מריצה בראשי את כל הפעמים במערכת היחסים שלי עם החברה בהם ויתרתי על עצמי בשביל לדאוג לרווחתה, בזבזתי את זמני בכדי לעזור, הצעתי מעצמי בשביל לקדם אבל בשלב הזה, במקום להתעצבן על זה שבסוף המערכת המשותפת במקום לפרגן ולצמוח אני מוצאת עצמי שבורה ומאוכזבת אני מסתכלת על הכל ומתגאה לעצמי בעצמי.
מביטה אחורה על הזמן המשותף ומבינה שאני הייתי חברה שהייתי רוצה להיות חברה שלה (אם זה לא מסובך מידי והבנתם). אני בדיוק האדם שאיתו הייתי מוכנה להתחבר ולא אשתנה עד שאמצא לי חברה או חברות שיתאימו לאותם סטנדרטים שהצבתי לעצמי ומתחילה את השלב השלישי בהתמודדות עם שבירה.
שלב שלישי – התחברות לעצמי והשלמה עם המצב
אחרי שהבנתי שנשברתי כי התאכזבתי, אחרי שהבנתי שלא הייתה לי דרך למנוע את המצב, אחרי שהבנתי שלא הגיעה לי האכזבה ולא הגיע לי שברון הלב אני מחברת את עצמי, מתאספת ומשלימה עם המצב.
כן, קרה מצב לא נעים.
כן, המצב לא נגרם באשמתי ולא הייתה לי יכולת לנהוג אחרת.
כן, כנראה שהפסדתי חברה טובה.
כן, כנראה שלא באמת הייתה לי חברה טובה.
כן, אני אהיה בסדר.
חמשת מילות ה"כן" האלו מאפשרות לי להיפתח מחדש בידיעה מראש שאפגע, אשבר, אתאכזב ואתחיל מחדש.
עד שיום אחד, אפגוש חברה שעומדת מאחורי אותם ערכי חברות שאני הצבתי לעצמי.
וכשיגיע רגע של משבר (כמו בכל מערכת יחסים), אעבור על שלבי השבירה ואעצר בראשון.
כי אריץ בראשי את כל הפעמים במערכת היחסים שלי עם אותה חברה בהם ויתרתי על עצמי בשביל לדאוג לרווחתה אבל אבין שגם היא ויתרה על עצמה עבורי, אבין שלא רק אני השקעתי, שלא רק אני פעלתי בתום לב ושאין מקום להיפגע כי במערכת הזאת יש פרגון אמיתי ושלם.
אז אקום, אתנצל, אתקשר, אדבר, אחבק כי יהיה שם משהו ששווה להציל ונוכל להמשיך הלאה את המערכת המשותפת שלנו.
יום אחד זה יקרה, מחשבות לשנה החדשה… מזל שיש לי את גאי, (בעלי המתוק).
18 בספטמבר 2015 at 11:17
אלונה יקרה את אישה מופלאה ומיוחדת, העולם שסובב אותנו רובו כזה עם אינטרסים וכל רב האנשים נוהגים
כתבת כאן את מה שאני מרגישה לעיתים תמיד רוצים ממך משהו ואת שם בשבילם אבל הם לא שם בשבילך
זה לוקח זמן וניסוי ותהייה עד שמוצאים את החברה שאת מחפשת… למזלי מציאתי כזו אחת וזה שינה הרבה
בחיי ובהתנהלות שלי ושלה וזה כייף …אבל היו הרבה אכזבות לאורך הדרך אז אל תחששי יום אחד זה יקרה.
וכן למרות החברות והכל גיל (בעלי) הוא החבר הכי טוב שלי.
אהבתיאהבתי
18 בספטמבר 2015 at 11:23
הי יעל,
אני כל כך שמחה לשמוע שאנשים שקוראים את הדברים שיוצאים ממני מתחברים ולעיתים עברו את אותם חוויות.
נראה שהחברות הכי חשובה היא זאת שבחרנו בה בדרך של נישואים והיא זאת שהכי שווה להשקיע בה 🙂
אהבתיאהבתי
18 בספטמבר 2015 at 12:24
היתה לי חברה כזו
היום כבר אין!
לא היתה ראוייה לחברות שלי.
רק חבל שמי שנפגע אלה אנחנו, מי ששמה את הלב על השולחן.
מאחלת לך 2-3 חברות כמוך.
לא צריך יותר.
😘
אהבתיאהבתי
18 בספטמבר 2015 at 12:38
שירה,
2-3 זה עולם ומלואו!!!
הלוואי 🙂
אהבתיאהבתי
18 בספטמבר 2015 at 12:28
אני רוצה להציע גישה אחרת, אופטימיסטית שכמותי (תמיד הייתי והחיים ככה יותר ורודים – מבטיחה). חברות לעולם אינה שוויונית, חבל לצפות או להפגע, כולנו שונים בבסיסנו ובתקופות שונות בחיים אנחנו יכולים לתת יותר או פחות להכיל יותר או פחות. חלילה לחשוב שהכל אינטרסים, דווקא נישואים מלאים אינטרסים (כלכליים, ילדים, סקס ועוד …אבל גם אהבה וחברות כמובן) אני מצאתי שצריך לקבל בכל חבר את מה שהוא מסוגל לתת. את שופעת נתינה ולכן רצית לחלוק את הידע והשאיפות שלך עם כולם וזה מעולה, אבל לא כולם כמוך, חלק מופנמים יותר, חלק אינטילגנטים פחות, חלק מאד חברותיים אבל לא מעמיקים את הקשר, הם תמיד יהיו מלאי חברים ותכלס ירגישו לבד. יש כאלה שחיים בשביל הילדים, יש שבשביל העבודה, יש שמבטלים את עצמם או שקצת יבטלו אותך… אז תבחרי לקחת מכל אחד את החלק הטוב שהוא מסוגל לתת לך. יש חברה שהיא לבילויים לקניות אבל לעולם לא תספרי לה סודות, יש את זו שבין אותך ותכיל אותך אבל בשעה אחת תעלם לילדים, יש את זו שתמיד תבוא אליך, ואחרת שתמיד תזמין אליה. זו שתמות על הילדים שלך וזו שעדיף שתפגשו לבד. תהני מכל אלו בלי צפיות גבוהות יותר ממה שכל אחת מסוגלת לתת לך. תתני בלי לצפות לתמורה, אל תבטלי את עצמך בטח לא בצפייה שיעשו זאת גם עבורך. תאהבי את כל בני האדם, מי שאינו מסוגל לתת את כולו ראי בזה לקות אנושית שראויה לחמלה ולא לכאס או עלבון. בודדים הם כמו שאת מתארת את עצמך, המסוגלים לתת נתינה שלמה ומלאה. גם בעלי הוא החבר הכי טוב שלי אבל אנחנו זקוקות לפעמים לדברים שבעל או גבר ככלל לא יכול לתת כמו שאף חברה לא תוכל להחליף את האיש שלנו.
אהבתיאהבתי
18 בספטמבר 2015 at 12:44
חוה המדהימה,
כתבת בצורה מרגשת!!!
אין ספק שאת אופטימית במיוחד ואני רואה היגיון לא קטן בדבריך. אפילו… אני חושבת שיש לי כמה שיושבות על חלק מהמשבצות האלו אבל… הייתי רוצה משהו אמיתי יותר. אם את אופטימית מושבעת, אני רומנטיקנית מושבעת 🙂
אהבתיאהבתי
18 בספטמבר 2015 at 14:47
אפשר להציע לך חברות?😉
אהבתיאהבתי
18 בספטמבר 2015 at 15:03
עינב, רק בפייסבוק 🙂
אהבתיאהבתי
18 בספטמבר 2015 at 15:56
אלונה יקרה,
אנשים רגישים נפגעים הכי הרבה…אבל גם מרוויחים הכי הרבה, כי את מנעד הרגשות הזה ועצמתו לא כולם חווים כמוהם.
תנמיכי ציפיות מהסביבה ותהיי ערה להפתעות הנעימות שבדרך. לכל אחד יש תקופות בחיים, טובות יותר או פחות, גם חבר/ה טוב/ה יכולים להתגלות באור לא מחמיא כשהם בתקופה חשוכה. תמשיכי להאמין בעצמך ולפרוח, אני ממש שמחה שיצא לי לפגוש אותך פה בעיר, ואפילו גאה ששתינו הגענו מאותו המקום…הייתי מציעה לך כתף לבכות עליה, אבל נראה לי שאת כבר מזמן בשלב התובנות. אז אני רק שולחת לך חיבוק גדול.
אהבתיאהבתי
18 בספטמבר 2015 at 17:00
קלטת בול, אני כבר ממש שלב התובנות.
הרבה הגיבו ואמרו לי להנמיך ציפיות. נראה לי שזה גם יצמצם את האפרויות לקבלה מהסביבה. מעדיפה לנסות שוב בסיכון לפגיעה
אהבתיאהבתי
19 בספטמבר 2015 at 9:57
כתבת בדיוק את מה שהייתי כותבת לעצמי לפני כשנה לאחר קלקול של מערכת יחסים של 20 שנה. למרות כל העלבון והכעס וגם אבל עוד ניסיתי – וחשבתי שניתן יהיה להציל. אבל כנראה שבסופו של דבר אולי גם זו לא היתה חברות אמת. קראתי פעם אמרה יפה שהולכת בערך כך – סיומו של קשר אינו הסוף, אלא רק סופו של הפרק אודות האדם הזה בסיפור של החיים שלך. מאחלת לך ולי הרבה פרקים מוצלחים.
אהבתיאהבתי
19 בספטמבר 2015 at 10:01
אלונה יקרה, כתבת בול את תחושותיי מלפני כשנה לאחר סיומה של חברות בת 20 שנה. נעלבתי, כעסתי, התאבלתי ולאחר כל זאת עוד שבתי וניסיתי להציל..ואז כעסתי שוב על עצמי שבכלל האמנתי שיש עוד מה…כנראה שבסופו של דבר לא היתה זו חברות אמת. קראתי פעם איזה משפט חכם ששם את הדברים בפרופורציה, והולך בערך כך – סופה של מערכת יחסים אינה סוף הסיפור, אלא רק סופו של הפרק אודות אדם זה בסיפור החיים שלנו. בהצלחה לשתינו במערכות היחסים הבאות שלנו!
אהבתיאהבתי
19 בספטמבר 2015 at 10:35
הי אריאלה,
כן, יש בי איה כעס על התמימות ועל האמון שניתן אבל… לא אשנה זאת גם בניסיון הבא.
ככה אני אוהבת לחיות את חיי 🙂
אהבתיאהבתי