כל מי שפגש אותי יודע שאני בת אדם עם המון אנרגיות.
אני עושה מלאאאא דברים כל הזמן כי אחרת אני לא אצליח להירדם בלילה.
סתאאאאם, אני עושה כי אני אוהבת לעשות. כי כשפוגשים אותי ואומרים לי "תקשיבי עזרת לי", "שימחת אותי", "הצלת אותי" או סתם "את גדולה" זה ממלא אותי ונותן לי את הכוח להמשיך ולחשוב על עוד ועוד דברים לעשות.
עוד לפני שפתחתי את הקבוצה "נשים ממודיעין" עשיתי וארגנתי דברים אבל הקבוצה מאפשרת לי לארגן בעוצמה אחרת וזה תענוג של ממש.
את הקבוצה פתחתי כי חיפשתי חברות בעיר ודרכה מצאתי המון מכרות אבל חברות? חברות יש לי מעט ועכשיו מרגיש לי עוד פחות.
אז מה מבאס אותי?

להתאכזב מחברה.

זה שובר אותי. אם אני מכניסה מישהי ללב, מתחשבת, מתאמצת, מתאמת, בונה מערכת יחסים ובסוף מתאכזבת… זה שובר אותי.
לא להרבה זמן אבל שובר. לשבירה שלי שלושה שלבים:

שלב ראשון – כעס ותכנון נקמה
אני נסחפת למחשבות של "ככה? אז גם אני יכולה להתנהג ככה" ומשחקת בדמיון איך החיים שלי יראו אם אעשה רק מה שבראש שלי ורק מה שאני רוצה ורק מה שטוב לי ולשעה שעתיים זה נחמד.
אבל אז אני נזכרת שאני לא רוצה לחיות את החיים שלי ככה.
אני נזכרת שאני שונאת אנשים שחיים ככה, מתאכזבת מהם ונשברת מהם ובשום פנים ואופן לא אסכים להפוך להיות אחת מהם ולהיות אחראית על שבירה של מישהו אחר.
אני מריצה בראשי את כל הפעמים במערכת היחסים איתה בהם ויתרתי על עצמי בשביל לדאוג לרווחתה, בזבזתי את זמני בכדי לעזור, הצעתי מעצמי בשביל לקדם ואז אני מתעצבנת ועוברת לשלב הבא של ההתמודדות עם השבירה.

שלב שני – עצב עמוק, פגיעה ועלבון
אחרי שסיכמתי עם עצמי שהיה ביכולתי לנהוג בדיוק כפי שנהגו בי אבל בחרתי שלא, שאני דאגתי לברר שאף אחד ממעשי אינו פוגע ופעלתי תחת הבנה והסכמה, אני מבינה שאין דרך למנוע פגיעות ואכזבות נוספות ומתחילה להבין שאם אני בוחרת לתת אמון באנשים אז אצטרך ללמוד שהשבירה תהיה חלק בלתי נפרד מחיי.

אני מריצה בראשי את כל הפעמים במערכת היחסים שלי עם החברה בהם ויתרתי על עצמי בשביל לדאוג לרווחתה, בזבזתי את זמני בכדי לעזור, הצעתי מעצמי בשביל לקדם אבל בשלב הזה, במקום להתעצבן על זה שבסוף המערכת המשותפת במקום לפרגן ולצמוח אני מוצאת עצמי שבורה ומאוכזבת אני מסתכלת על הכל ומתגאה לעצמי בעצמי.
מביטה אחורה על הזמן המשותף ומבינה שאני הייתי חברה שהייתי רוצה להיות חברה שלה (אם זה לא מסובך מידי והבנתם). אני בדיוק האדם שאיתו הייתי מוכנה להתחבר ולא אשתנה עד שאמצא לי חברה או חברות שיתאימו לאותם סטנדרטים שהצבתי לעצמי ומתחילה את השלב השלישי בהתמודדות עם שבירה.

שלב שלישי – התחברות לעצמי והשלמה עם המצב
אחרי שהבנתי שנשברתי כי התאכזבתי, אחרי שהבנתי שלא הייתה לי דרך למנוע את המצב, אחרי שהבנתי שלא הגיעה לי האכזבה ולא הגיע לי שברון הלב אני מחברת את עצמי, מתאספת ומשלימה עם המצב.
כן, קרה מצב לא נעים.
כן, המצב לא נגרם באשמתי ולא הייתה לי יכולת לנהוג אחרת.
כן, כנראה שהפסדתי חברה טובה.
כן, כנראה שלא באמת הייתה לי חברה טובה.
כן, אני אהיה בסדר.
חמשת מילות ה"כן" האלו מאפשרות לי להיפתח מחדש בידיעה מראש שאפגע, אשבר, אתאכזב ואתחיל מחדש.
עד שיום אחד, אפגוש חברה שעומדת מאחורי אותם ערכי חברות שאני הצבתי לעצמי.
וכשיגיע רגע של משבר (כמו בכל מערכת יחסים), אעבור על שלבי השבירה ואעצר בראשון.
כי אריץ בראשי את כל הפעמים במערכת היחסים שלי עם אותה חברה בהם ויתרתי על עצמי בשביל לדאוג לרווחתה אבל אבין שגם היא ויתרה על עצמה עבורי, אבין שלא רק אני השקעתי, שלא רק אני פעלתי בתום לב ושאין מקום להיפגע כי במערכת הזאת יש פרגון אמיתי ושלם.
אז אקום, אתנצל, אתקשר, אדבר, אחבק כי יהיה שם משהו ששווה להציל ונוכל להמשיך הלאה את המערכת המשותפת שלנו.

יום אחד זה יקרה, מחשבות לשנה החדשה… מזל שיש לי את גאי, (בעלי המתוק).