כבר כמה זמן שאני רוצה לכתוב לכם על ההתמודדות שלי עם הצרכים המיוחדים שלי אבל… כל יום אני רוצה וכל יום אני שוכחת 🙂

בימים בהם כל אחד מילדינו מאובחן עם הפרעת קשב וריכוז תנו לי להכניס אתכם לראשי (בתקווה שלא תקבלו סחרחורת) ולהסביר לכם איך זה מרגיש, במה זה מתבטא, מאיפה זה נובע ומה עוזר לי.

אז נתחיל באבחנה. עברתי את כל האבחונים אצל נוירולוג וכיו"ב ועכשיו אני מופרעת באופן רשמי. מופרעת קשב וריכוז.
את האבחנה עברתי לפני שנה, בגיל 36. אני שלחתי את עצמי לאבחון אחרי שזיהיתי את הקשיים של הילדים שלי אצלי ולאחר שראיתי את ההשפעה של הריטלין עליהם.
האבחנה רק אישרה את מה שהיה ברור לכל מי שפגש בי עוד משלב הילדות.
הייתי תלמידה בעייתית בלשון המעטה ושמעתי "יש לה המון פוטנציאל" הרבה יותר מידי בחיי.

אבל לא רציתי לכתוב לכם על קשיי הפרעת קשב וריכוז בבית הספר, את זה כולכם יודעים. הפרעת קשב וריכוז לא מסתיימת כשנגמר בית הספר. רציתי לחלוק אתכם איך זה לחיות עם הפרעת קשב וריכוז בתור בוגרת ואם אצליח להרחיב ולהיכנס לראשו של גאי (בעלי המתוק) אסביר לכם איך זה לחיות עם מישהי שיש לה הפרעת קשב וריכוז.

ביום שבת הכנו המבורגרים. זה תמיד אירוע משמח לאוהבת בשר שכמוני.
הכל היה מוכן עם דגש גדול על תוספות איכותיות שיחמיאו לקציצה מפנקת והכל ישב בנחת על לחמניות טריות טריות ממאפייה. המממממממ… המבורגרים.
שלושה ימים שאני מפנטזת על הארוחה, על הכריך המושלם!
אז יושבים לשולחן ואני פותחת את הלחמנייה. מורחת מיונז על צד אחד ורוטב צ'ילי מתוק על הצד השני, מערבבת בשני הצדדים טיפה סחוג, מוסיפה חסה, עגבנייה, בצל מטוגן עם פטריות, סלק ו… בקיצור מכניסה בו את נשמתי.
סגרתי את הלחמנייה בעונג גדול התחלתי לאכול. בביס הרביעי בערך אמרתי בקול רם
"תקשיבו, טעים אבל… משהו חסר לי".
כמובן שכולם צחקו ואני שוב הרגשתי מבולבלת כשגיליתי שאת קציצת ההמבורגר עצמה שכחתי להכניס ואכלתי חצי לחמנייה עם תוספות נהדרות שמסודרות בצורה מושלמת.

ההרגשה הזאת בדיוק היא משהו שמלווה אותי כל חיי.
שוב שכחתי, שוב התבלבלתי, שוב פספסתי…
בהתחלה היו אומרים לי שכנראה אלו דברים שלא חשובים לי ולכן אני מזלזלת בהם ושוכחת, שזה עניין של סדרי עדיפויות אבל בחיי שזה לא כך. את הקציצה? את ההמבורגר עצמו שאני מפנטזת עליו כבר שלושה ימים? אותו שכחתי להכניס?
יש אין ספור פעמים ביום בהם אני נאלצת לעמוד מול גאי ולהגיד לו "לא, לא עשיתי את זה, שכחתי", "למה יש כוס קפה חם במקרר? אההה כי הבאתי משם עוגה".

מדובר בקושי אמיתי, זאת לא הצגה.
כמו שלקטועי רגליים קשה ללכת, לאנשים עם הפרעת קשב וריכוז קשה להתרכז.
זה מתבטא בהכל!
כשאני מכניסה כביסה למכונה אני חייבת לשים תזכורת להוציא אותה אחרת היא תישאר שם יומיים.
כשאני עובדת אני הרבה בפייסבוק, שואב תשומת הלב העולמי וכל פרסומת או שיתוף של מישהו יכול לגרום לי לנדוד לארבע שעות של חיפוש נעליים באלי אקספרס (בחיי, אני כל היום אוספת חבילות מהדואר, המצב קשה).
המון פעמים אני הולכת לשים את הטלפון בטעינה אבל כשאני מגיעה למטען משהו אחר מושך את תשומת ליבי, אני מניחה את הנייד בדרך במקום לא מוגדר ופשוט עוברת לפעילות אחרת.
אם נותנים לי משימה אחרי משימה הראשונה נמחקת. אולי משימה זאת לא המילה המדוייקת… אם גאי מבקש ממני להפעיל את המדיח ובדרך לשם הוא מוסיף שאכניס גם את הכוס שעל השולחן, אני מכניסה את הכוס שעל השולחן וחוזרת לשבת לידו.
הוא מביט בי ואומר: "מה את, גבע?" (גבע גם אובחן ומטופל בריטלין).
אני מביטה בו חזרה ואין לי מושג על מה הוא מדבר. "מה יפה שלי, מה שכחתי?"
"תפעילי את המדיח? זוכרת"
מיד אני קופצת, מרגישה מפגרת ומפעילה את המדיח. הלא לפני בדיוק שניה הוא ביקש ממני, איך זה יכול היה להעלם לי ככה מהראש.
בלי להחמיא לעצמי יותר מיד, אני לא חושבת שאני מפגרת אבל… איך יכולתי לשכוח את זה?

ככה מסתיימים להם ימים אחר ימים כשבסוף כל יום אני מריצה בראשי משימות ששכחתי לעשות. שוב שכחתי להתקשר למחלקת חינוך מיוחד, שוב שכחתי לאסוף חבילה מהדואר, שוב שכחתי לאכול את שאריות הדגים, שוב שכחתי לקנות מנורה… אלו ימים שמסתכמים בהרגשה של פספוס, הרגשה של כישלון.
ואז אובחנתי…

ביום הראשון שלקחתי ריטלין פתאום מצאתי עצמי מסוגלת להפריד עיקר מתפל, לסיים משימות ולא לשכוח מה התווסף בדרך, חזרתי ללקוחות שחייגו אלי לרגע, סיימתי את היום והרגשתי… הרגשתי מוצלחת!

יום למחרת לא לקחתי ריטלין. זה היה יום קשה. ההספק שלי, כמו מצב הרוח היה ירוד ואני שכנעתי את עצמי שזה תגובת לוואי של הכדור ושאני לא לוקחת אותו יותר.
עברו יום, יומיים שלושה ומצב הרוח חזר לקדמותו. אותו יום על ריטלין הכניס אותי לקצב ושיטת עבודה שליוו אותי גם ללא הכדור והייתי מרוצה.
אחרי שבוע החלטתי לנסות שוב. קמתי בבוקר ולקחתי כדור.
באותו יום הייתי אמורה לשבת מול המחשב ולעבוד אבל פתאום פגישה בבית ספר, רכישה מהסופר, קניית מנורה, אספתי חבילה ובלי לשים לב, השלמתי משימות שנדחו והצטברו מזה שלושה שבועות.

פתאום הבנתי, שהריכוז והקשיים לא מתגלים רק כשאני צריכה לשבת ולעבוד מול מסך המחשב, הם מתגלים גם כשאני נוהגת, מדברת עם לקוחות, מנהלת פגישות ועוד.

מאז אני לוקחת ריטלין בערך יומיים-שלושה בשבוע. אלו ימים טובים, ימים של עשייה, ימים של הצלחות ותוצאות, ימים שבלעדיהם לא הייתי עומדת בעומס.
אז למה לא כל יום אתם שואלים? אני פשוט שוכחת. בחיי!!!
פתאום בשעה 12:00 אני מבינה שסתם גלשתי ב-E-Bay ועכשיו כבר מאוחר מידי לקחת כדור כי עוד רגע הילדים חוזרים ו… סתם יום אבוד.

אז רציתי שתדעו, אתם ההורים לילדים עם הפרעות קשב וריכוז, שיותר מזה שאתם מאוכזבים מהם על הפספוס, השיכחה, הבלבולים וחוסר ההצלחה הם מאוכזבים מעצמם. בכל פעם שאתם מזכירים להם שהם שכחו משהו זה מזכיר להם שהם שוב שכחו וזה כואב. זה כואב כי אין להם יכולת לשלוט בזה. זה מציק!

זה לא פוסט פרו ריטלין וגם לא פוסט נגדו.
אני גדלתי ללא ריטלין, סיימתי תיכון (ממש בקושי), שירתי בגל"צ, עבדתי שנים בהייטק בתור מנהלת מחלקת תמיכת לקוחות (ניהלתי כ-15 עובדים) ולאחר מכן עברתי מטעם העבודה לניו יורק שם עבדתי בשפה האנגלית כמנתחת מערכות מידע וכיום עצמאית גם בתחום המחשבים והתקשורת והכל ללא ריטלין.
זה אפשרי בהחלט. למעשה יתכן שההתמודדות עם הקשיים שלי הפכה אותי למי שאני היום!

הפוסט הזה הוא בשביל להסביר לכם מה עובר למופרעי הקשב בראש. כי לכם, הנורמטיביים, נראה מאוד הגיוני להתחיל משפט בקול רם ולסיים אותו אבל גאי (בעלי המתוק) לא פעם נאלץ להתבונן בי ולומר "תתחילי בבקשה מההתחלה והפעם מחוץ לראש" ואז אני חושבת ומבינה שתחילת המשפט הייתה בראשי ואיפה שהוא באמצע פתחתי את הפה והתחלתי לדבר "אז עניתי לו ש…".

גאי כבר התרגל למופרעת שלו, אבל זה לא פשוט. לא פעם הוא מתוסכל. לפעמים הוא משתגע, לפעמים הוא משתדל להבין ולא להתעצבן ולפעמים הוא נקרע עלי מצחוק.
להפרעת הקשב של הילדים שלי אני עדיין לא התרגלתי לגמרי אבל אני כן מתחילה להבין אותם יותר ולהשלים, לתמוך ולהכווין.

זה לא פוסט פרו ריטלין, זה פוסט פרו הפרעת קשב וריכוז 🙂

מודעות פרסומת