בשונה מרוב הפוסטים הקודמים שלי שבהם אני מנסה להסביר לכם מה אני חושבת, מה אני מאמינה בו, איך אני חושבת שצריך להתנהג, בפוסט הזה אני ארצה להיעזר בכם כי אני כבר ממש מבולבלת ואני שואלת אתכם, תגידו לי, מתי די?

כשחזרנו מארה"ב מצאתי את עצמי אם לארבעה קטנטנים ואחרי שהעזתי לקפוץ למים (בעידוד של אורי פז, חבר מגל"צ ותמיכה של גאי, בעלי המתוק), יצאתי משוק העבודה השכירה וצללתי לעולם העצמאים.
הכוונה שלי בצלילה הזאת הייתה לעשות מספיק "משכורת" מהעסק שלי בכדי שאוכל לגדל את ארבעת הטרוריסטים שלי בשלווה.

בינינו, אני מנסחת את זה פה כבחירה אבל האמת היא שלא ממש הייתה לי בחירה בנושא.
שחק היה בן 5, גבע ולוטן היו בני 4 ואדר הקטר היה בן שנה.
כל האמהות בין קוראי הפוסט מנסות עכשיו להסדיר נשימה ומדמיינות את רשימת המטלות שיש מצפיפות כזאת של ארבעה בנים. עזבו אתכם לתחזק בשוטף, מקלחות, אוכל, גמילה… עזבו את אלה.
מה שהיווה באמת את המכשול לעבודה סדירה היו הביקורים בטיפת חלב, הוירוסים, דלקות העיניים, אבעבועות רוח, חום, שלשולים, פציעות… בין ארבעת הילדים הקטנים שהיו לי, כמעט כל יום מצאתי את עצמי בקופ"ח (חברותי בפייסבוק הן מנהלות המרפאה של מאוחדת בקניון עזריאלי, זה מבהיר מספיק את האינטנסיביות של הביקורים שם?).
אני אולי אומרת שבחרתי להיות עצמאית אבל האמת היא שאין מעסיק בעולם שהיה מוכן להעסיק אותי ברמת הזמינות שהייתה לי אז.

נחזור לנושא הפוסט. בזמנו, המטרה הייתה להגיע ל"משכורת" שרציתי, לעצור שם ולהיות זמינה ופנויה לגידול הילדים וניהול הבית.
אז טיפה גלשתי מעל ל"משכורת" שרציתי כי מי יכול לסרב לעוד הכנסה אבל לרוב אני מצליחה לעצור שם ולא לגדול ולגדול.
ועכשיו אני צריכה את עזרתכם. אני אציג בפניכם את הצדדים של ההתלבטות שלי.

שלושת הגדולים שלי לא בצהרונים, הם חוזרים הביתה לארוחת צהרים חמה וטרייה שהם בחרו, מכינים שיעורי בית, מסדרים תיק למחר ומשתחררים קצת בפעילות חופשית עד לשעות אחה"צ שבהם מתחילה טרפת החוגים.
אדר הקטר מגיע אחרי הצהרון ואני כמעט תמיד פנויה עבורו ליציאה לגני משחקים, ללימוד קריאה וכתיבה (הוא בגן חובה), לתיאום פגישות עם חברים ועוד.
את כל אלו אני עושה עכשיו כשהגעתי ל"משכורת" שרציתי ואולי טיפה יותר.

מפעם לפעם, פונים אלי לקוחות חדשים שמעוניינים להצטרף לשירותים שלי ובכל פעם אני מתחבטת בשאלה "מתי די?"

מצד אחד, כל תוספת של שעות עבודה מרגע זה ואילך תצטרך לבוא על חשבון הזמן שלי עם הילדים.
מצד שני, פתחתי עסק, זה לא מקצועי לסרב לפניות של לקוחות ותוספת מחזור.

פתאום אני מוצאת את עצמי מחפשת נערה שתכין עם הילדים שיעורי בית, שוקלת אם להחזיר אותם לצהרונים, משכנעת אותם ללכת לחוגים שקרובים אלינו כדי לחסוך לי בזמני נסיעות והכל כדי למצוא עוד שעה-שעתיים עבודה ביום אבל… זה לא היה פעם הפוך?
זה לא היה פעם שאני רוצה לעבוד פחות בשביל להיות איתם?
אולי אקח עובדת שתעזור לי בעסק אבל… אז אצטרך לגדול פי שלוש כדי לממן אותה אז מה עשיתי בזה?
נראה לי שקצת התבלבלתי על הדרך אבל יש גם טיעונים מהצד השני של הבלבול.

הילדים שלי כבר גדלו, את טיפת חלב אפילו הקטן כבר סיים, היחידה שחוטפת וירוסים בבית זאת אני ולרוב הפעילויות הם הולכים לבד עכשיו שמותר להם לחצות לבד כבישים אז… אולי כן?

אחרי חמש וחצי שנות עצמאות עסקית, הגעתי למצב שאני מקבלת די הרבה פניות והפניות מלקוחות ששולחים חברים או מכרים. מצד אחד זאת מחמאה עצומה שהלקוחות שלי מרוצים מספיק בשביל להמליץ ולהפנות ומצד שני אני לא רוצה לפגוע באידיליה הזאת שנוצרה לי.
ההרמוניה ששוררת כרגע בין העסק לבין הבית ואם חושבים על זה, זה בכלל הגיוני לסרב לפניות של לקוחות?
מבולבלת!

יש לקוחות שעובדים איתי את כל חמשת שנות העצמאות ויש כאלו שרק התחלנו.
נכון להיום, יש לי תמהיל לקוחות שאני מתה עליו. התחומים בהם הם עוסקים מאתגרים אותי, התגובות והתוצאות מהעבודה מעולות, האנשים שאני עובדת מולם נעימים לי, התקשורת מהנה ואני מצליחה לג'נגל את הכל ביחד כמעט ללא תסכול ובעיות.

אז אני חוזרת ושואלת… מתי די?
אם מחר שוב אקבל טלפון, פנייה, בקשה: "שלום, קיבלתי את הטלפון שלך מ-XXX והייתי מעוניין לקבוע איתך פגישה ולראות איך אנחנו יכולים לעבוד ביחד. יש לי עסק ל-YYY".
YYY זה תמיד (תמיד) תחום שמטריף אותי, מאתגר אותי, אני כבר מתחילה לעוף בדמיון על הפוסטים שאעלה לו, על סדנא שנארגן ביחד, על תחרות מגניבה שהתגובות אליה יהיו מטורפות אבל…

תגידו לי, מתי די?

מודעות פרסומת