יש הרבה דרכים לחלק את סוגי האנשים בעולם. אוהבי השוקולד והשקרנים, הדייקנים והמאחרים,  בפוסט הזה אני אחלק אותם למזמינים ומוזמנים.
לכל סוג יתרונות וחסרונות וכמובן שאחד לא יכול להתקיים ללא השני.

לא כולם בנויים אותו הדבר ולא כולם מסוגלים ליזום, לארגן, לייצר הזדמנויות ולהזמין אחרים שיצטרפו אליהם. זה גם לא אומר שהמזמינים הם יחידי סגולה או משהו, פשוט סוג אחר של אנשים.
זה מתחיל בדברים הקטנים כמו להזמין ולארח חברים בבית הפרטי שלכם שלחלק מהאנשים יראה טבעי ולאחרים יראה כעונש נוראי שיגרור אחריו מתח ועצבים וזה מתבטא בשאר התחומים האחרים בחיים כשבתחום אחד זה בולט במיוחד וזה בתחום תעסוקה.
עצמאיים מטבע הדברים חייבים להזמין ולייצר הזדמנויות אם מתוך צורכי שיווק, אם כחלק משרותי העסק ואם מתוך רצון וצורך ליצור ולעשות.

על מה אכתוב לכם היום? אולי כבר הבנתם ואולי לא אבל אחרי כמה שיחות והערות של עצמאים ועצמאיות בעיר ואין ספור חוויות כואבות שלי, יש משהו שמעיק ומציק על ליבם של המזמינים.

אני אכתוב מהחוויה האישית שלי שבשבוע האחרון חזרה על עצמה שוב ושוב ולא מהזווית של "המארגנים" למרות שאני יודעת שזאת מצוקה קשה שפוגעת בכל ה"מארגנים".
אני מאוד אוהבת לארגן. אני אוהבת לארגן פיקניק לילי בפארק ענבה, ערב על הבר עם קוקטיילים חופשי, ארוחת סושי מפנקת עם דליים של סנגרייה בחינם, אימון ריצה מקצועי בחינם, סדנת בלוגים, ארוחה זוגית, יום צילומים… אני מקבלת מהארגון הזה המון ואני בטוחה שגם כל מי שחוטף את מה שיש לחיים להציע ומגיע לפעילויות השונות ולהזדמנויות המוצעות מידי פעם.
איזה כיף שיש מי שדואג שיהיו המון הזדמנויות, נכון?

לארגן מסב לי אושר גדול אבל יחד איתו, היום מתחשק לי להכניס אתכם לעיניים של המזמינים.

כשעולה לי רעיון או מישהו פונה אלי בבקשה לארגון של מפגש כלשהו, אני יוצרת קשר עם עצמאים ובתי עסק בשביל לרקום לו עור וגידים. ביחד אנחנו מתכננים ערב/סדנא/מפגש/הצעה שתיתן למוזמנים משהו מיוחד במחיר משתלם ולמזמין ערך מוסף של שירותיות, שיווק והפצה.
אני מעצבת מודעה, מנסחת פוסט לפייסבוק ומעלה את ההצעה ומתחילה לעקוב אחרי התגובות.

עוד אחת ועוד אחת מאשרות הגעה ולאט לאט אני מכריזה על הרעיון והאירוע כעל הצלחה. כשאני מגיעה לכמות מקסימאלית של משתתפים שעליה סיכמתי עם בית העסק או העצמאי אני מתנצלת בפני מתעניינות נוספות וסוגרת את ההרשמה אבל אני לא עוצרת בזה. בשביל לוודא הגעה ולמנוע אי נעימות, יום-יומיים לפני האירוע אני שולחת למוזמנים הודעה פרטית ומאשרת הגעה ועל פי זה מתאמת את כמות הצ'ופרים וההפתעות שאותם אירגן המזמין לאותו אירוע או את לוח הזמנים (תלוי באירוע המסוים).

יום האירוע הגיע ואני מתרגשת!
נושקת לגאי, בעלי המתוק, יוצאת מהבית ומגיעה ראשונה!
קבענו ב-20:30 אבל כבר 21:00 ואני שם לבד. לאט לאט מתחילים לטפטף מוזמנים ומוזמנות ואני כבר רואה שהכמות אליה התחייבתי היא בגדר חלום. מעבר להתנצלות וניסיון של אי יצירת קשר עין עם בעל העסק שיצא מגדרו עבורי ועבור המוזמנים, לא נותרה לי אפשרות להציל את הערב.
כבר מאוחר מידי בשביל להזמין אחרות במקום אלו שנעלמו, איזה ערב אבוד 😦

חוויתי את זה כשירון גולדנברגר, מדריך הריצה שהחליט לשלוח לחמו על פני המים ולהציע אימון ניסיון בחינם יצא מביתו החם, עזב את האישה והילדים, עמד בלילה בחניון מרוחק וחיכה למוזמנים.
התביישתי כשהבעלים של האוסליבן הציעו ערב קוקטיילים בחינם וסגרו לאורחים אחרים את אפשרות הישיבה על הבר כיוון שהם כיבדו את ההתחייבות שלהם ושמרו למוזמנים את המקום.
נשארתי ללא מילים מול מארגני סדנאות כאלה ואחרים שהציעו עלות מופחתת אבל הגבילו את מספר המקומות ועצרו את ההרשמה כיוון שרצו לתת יחס אישי ומקצועי לכל מוזמן.

לא פעם ולצערי גם לא פעמיים אני מוצאת עצמי מול אותו עצמאי או בעל עסק שקם והתאמץ עבורי, עבור המוזמנים שלי, שאישרו ואמרו וקבעו ו… אני לבד. אני לבד איתו ואני מתביישת.

אבל זה לא מסתיים באירועים שאני מארגנת המוגדרים "מפגשים חברתיים".
גם אני עצמאים ובמקצועי אני מארגנת הרבה פעילויות הדורשות הרשמה.
אני נתקלת בתרבות הביטולים הזאת כשאני קובעת קורס פייסבוק, כשאני מתאמת ימי צילומים, כשאני יוזמת סדנת בלוגים.
יש לכם מושג כמה אומץ ועבודה עצמית נדרשים בכדי לקום ולהגיד "אני מציעה את עצמי ומחפשת 4-5 משתתפים לקורס/סדנא/פעילות שיבואו ליהנות איתי?"
החשיפה הזאת בצורה פומבית כל כך מעלה בראשי מגוון שאלות מורידות ביטחון עצמי כמו "מה אם לא אמלא את הסדנא?" ואז הכל מתמלא.
אני שמחה וטובת לב, מדפיסה חומרי עבודה, קונה כיבוד בהתאם, מתכננת מקומות ישיבה וכל זה תוך לקיחה בחשבון של כמות המגיעים ואז, יום לפני האירוע, מתחילים הטלפונים.
יש לכם מושג כמה זה קשה למלא מקום שביטלתם יום לפני האירוע? זה על גבול הבלתי אפשרי.
הביטול שלכם, יום לפני האירוע (במקרה בטוב כי לא פעם הוא גם מגיע ביום האירוע או בכלל לא מגיע) הוא חד משמעית פוגע. פוגע בפרנסה, בביטחון, בהרגשה להמשך האירוע, במוטיבציה ליצור וליזום אירועים נוספים, פשוט פוגע.

תרבות הביטולים היא לא הגונה.
היא לא הגונה כלפי המזמין והיא לא הגונה כלפי מוזמנים אחרים שרצו להגיע אבל לא נותר להם מקום, היא לא הגונה.
הלא לכולנו יש חיים שלפעמים מפריעים לתכניות שלנו.
אני לא מדברת על אירועים פתאומיים שמונעים הגעה, אלו מובנים מאליהם.
אני מדברת על הלילה הקשה שעברתם עם גזים של התינוק ושבעקבותיו לא תגיעו לסדנא אליה התחייבתם בבוקר שאחרי, על היום הקשה שעברתם בעבודה לכן לא תגיעו ליום הצילומים בו נרשמתם, על הבלאגן שהילדים עשו בבית לכן אזלו כוחותיכם ולא תגיעו למפגש חברתי אליו אישרתם הגעה.

ההקבלה הכי טובה שאני יכולה לחשוב עליה היא כואבת ומפחידה לכולכם.
דמיינו שהמפעיל למסיבת היומולדת של הילדים שלכם לא יגיע ויודיע לכם על זה בבוקר החגיגה או בכלל יעלם ללא התראה וכל זה רק בגלל שהוא לא ישן בלילה… איזו מכה!
עכשיו שימו עצמכם במצב ההפוך ותבינו. תרבות הביטולים היא מכה.

אני נפגשת עם המון עצמאים בעיר שכולם מנסים ורוצים להזמין את התושבים לסדנת איפור, סדנת בישול, מפגש קשקשת, ארוחה על הבר, סדנת עיסת נייר ועוד אבל חוששים.
הם לא מציעים לכם את שירותיהם בחינם או בעלות סמלית סתם, יש לזה היגיון עסקי חכם וצודק.
הם לוקחים בחשבון שערב אחד הם יצאו בהפסד של קצת חומרים ושעות עבודה אבל יתכן שבעתיד יקטפו את הפירות. זאת צורת המחשבה הנכונה וההגונה אבל… כשאתם מבטלים ברגע האחרון או נעלמים ללא הודעה, אין להם דרך להציל את המצב והם נשארים רק עם ההפסדים.
זה כואב לי כי דווקא אלו שמנסים לתרום לכם מזמנם ושולחים לחמם על פני המים נותרים עם ההפסדים, זה כואב כי זה לא צודק, כי לא מגיע להם וכי חייב להיות צדק בעולם אחרת אני פשוט אשתגע.

תמיד חשבתי שזאת דרך חשיבה של שכירים מול עצמאים אבל מתחיל להרגיש לי שזה עניין של חוסר הבנה של הצד השני ולא של עיסוק אז חשבתי להסביר 🙂

מי שטרח לארגן מפגש לעולם לא יבטל בשנייה האחרונה ואם כן יבטל, תהייה לכך סיבה מצויינת.

אז בפעם הבאה שאין לכם ממש כוח אבל אמרתם שתגיעו, היזכרו בדוגמא של מפעיל היומולדת שנתתי פה קודם וחישבו רגע על האחריות שהעצמאיים לוקחים על עצמם, קחו את עצמכם בידיים וצאו בכל זאת. אם לא בשבילכם אז בשביל מישהו שקם ועשה עבורכם.
"אין לי כוח" זה תירוץ עלוב של ילדים קטנים ואנחנו כבר לא ילדים.
אנחנו צריכים לקחת אחריות הדדית ולכבד הסכמים.
הוזמנתם? נרשמתם? תגיעו!

ולכל העצמאיים שקוראים את הפוסט, ביקשתם שאכתוב, כתבתי.
עכשיו הכדור אצלכם, שתפו וזרקו אותו הכי רחוק שאפשר.
מי יודע, אולי נוכל לשנות משהו?

מודעות פרסומת