בשבוע שעבר עקב אי הבנה מטופשת בקבוצת הוואטסאפ של ההורים בכיתה, מצאתי את עצמי בצד השני של שיחה בה אני מדברת ומסבירה משהו ופתאום מבינה שכבר מזמן ניתקו לי את השיחה ואני מדברת לעצמי. איזו הרגשה מבאסת זאת!
אני יכולה להגדיר את ההרגשה כערבוביה של רגשות ואפילו אחת מהן לא חיובית. ממש סלט בין עלבון עם טיפשות וכעס (גם על עצמי וגם על הצד השני), מערבולת של ממש.

פעם, כשהשיחה ירדה לפסים לא נעימים, הייתה בפני האפשרות של ניתוק השיחה תוך כדי זריקה של השפופרת בחוזקה ובכך להישאר עם הרגשת סיפוק של "טרקתי לו/לה את השיחה בפרצוף". זה דומה מאוד לטריקת דלת בפרצופו של אחר.

הטכנולוגיה גזלה ממני את הסיפוק שבטריקת טלפון.
דמיינו שבא לכם לצאת מחדר בסערה ובהפגנתיות לטרוק את הדלת אבל זאת דלת הזזה מזכוכית וצריך להסתובב, להסתכל על הנותרים בחדר, להזיז אותה בזהירות שגם לא תישבר ואז לחזור לעצבים שלכם. בחיי… מה כבר צריך לעשות בשביל פורקן עצבים? 🙂

כמה ימים אחרי השיחה בה נותקתי, יצא לי לנהל שיחות טלפון שבמהלכה אני רציתי לטרוק את השיחה אבל… הקידמה והטכנולוגיה גזלו ממני את הפעולה האמוציונאלית של טריקת הטלפון ונאלצתי לחשוב פעמיים עם הפעולה.
מצאתי את עצמי אומרת לצד השני של השיחה "אני ממש מצטערת אבל אני לא יכולה לנהל ככה שיחה, סליחה, באמת, אני סוגרת את השיחה, אני ממש מצטערת אבל אני סוגרת" וסגרתי.
חשבתי על זה שכבר שנים לא ניתקו לי שיחה והניתוק הזה שחוויתי התחבר לי דווקא עם ה-Unfriend של הפייסבוק.

בפוסט הזה אני מדברת על חברויות אמיתיות שמגיעות לסוף המסלול שלהן ועל הניתוק המציאותי והוירטואלי שלהן.

חשבתי לעצמי שעלבון ברמה של טריקת טלפון בפרצוף בימינו, כמו שאר הדברים הפך להיות וירטואלי ותהיתי מה המקבילה של טריקת שיחה בפרצוף. נראה לי שהעלבון המקביל הוא "UnFriend" בפייסבוק. איזה מהלך קיצוני זה, נכון?

יש את "חברי הפייסבוק" שהכרתם דרך הפייסבוק וממש עכשיו התחברתם אליהם ואז הניתוק מהם הוא ממש פשוט ולא דורש שום התלבטות.
יום אחד הבנתם שהחבר/ה האלו חופרים קיצונים, טבעונים קיצונים, ימנים קיצונים, שמאלנים קיצונים, לא נעימים קיצונים והגיע הזמן לא לראות אותם בפיד.
פייסבוק מאפשר סיפוק ליצר המציצנות שקיים אצל כל אחד מאיתנו אבל חשוב לזכור שהמראה הזאת היא דו צדדית וסתם לא לראות אותם לא תמיד מספיק בשביל להוציא אותם מהחיים.
מהחברים האלו, טריקת הטלפון מאוד פשוטה. UnFriend ולהתראות.

אם קראתם את הפוסטים האחרונים שלי, אתם יודעים שלאחרונה הגיעה לקיצה חברות מאוד גדולה שהייתה לי. יש אנשים ששומרים על הפייסבוק שלהם לצרכים עסקיים ויש שמנהלים את חייהם בפייסבוק. אני איפשהו באמצע אבל בהחלט מנהל את חיי החברה שלי בסמוך לפייסבוק ופתאום עכשיו אני תוהה, מה השלב בו מוציאים את אותה חברות מרשימת החברויות בפייסבוק.

החברות הסתיימה, אין כבר שום צורה של תקשורת. לא שיחות טלפון, לא הודעות וואטסאפ, לא פגישות ולא כלום… אז למה הצעד הזה של UnFriend מרגיש לי כל כך אגרסיבי?
למה בכל פעם שאני מגיעה לעשות אותו אני עוצרת וחושבת "כן? לא? זה חצוף מידי? זה בסדר?"
זה מזכיר לי את הטריקה של השיחה.
כשדיברתי והסברתי וחשבתי שמקשיבים לי, אולי אפילו עוד הייתי באמצע משפט כש… סגרו לי את השיחה בפרצוף. גם אחרי סיום החברות, לא נעים לי לטרוק משהו בפרצוף של אחרים.
מידי פעם אני עושה ניקיון, בדרך כלל בפסח. נכנסת לרשימת החברים ומעיפה את אלו שאין לי מושג איך הסתננו לשם. ההתלבטות שבפוסט הזה לא נוגעת אליהם. הם לא יקבלו התראה על הניתוק וגם לא יחפשו או יבדקו מה קורה איתי בזמן הקרוב לכן הניתוק מהם בכלל לא דורש ממני שניה של מחשבה.
הניתוק ממישהו שהיה פעם חבר/ה, ממי שאני יודעת שאולי יבדוק את הפרופיל שלי ויגלה שפתאום נותק, ממי שאכפת יהיה לו אם אטרוק לו את הטלפון בפרצוף… עובדה שהצד השני גם לא עשה את הצעד עד עכשיו. למה זה כל כך קשה לי?

איזה מן דור מוזר אנחנו… המצאנו שלבים חדשים לפרידה.
עד שאני מוצאת תעוזה, עושה שינוי ומוציאה מישהו מהחיים האמיתיים שלי, אני עוברת את אותו תהליך מחדש בשביל להוציא אותו מהחיים הוירטואלים שלי.

זה נשמע מוכר או שאני המשוגעת היחידה פה?

מודעות פרסומת