החיים במודיעין – כל מה שקשור לחיים… אבל הכל!

אחד הפידבקים הכי שכיחים שאני מקבלת הוא "כל הכבוד על החשיפה".
עד לפני שבועיים לא ממש הבנתי מה הירואי כל כך בלחשוף את הקשיים שלי, הפחדים שלי, החברויות שלי, ההצלחות שלי, ההתלבטויות שלי… החיים שלי.

כשהתחלתי לכתוב התחלתי לקבל תגובות.
מתגובה לתגובה התחזקתי והתפתחתי, נפתחתי ושיתפתי.
אז למה פתאום עברו שבועיים ולא פרסמתי כלום? להכל יש סיבה.

אחרי שפרסמתי את הפוסט האחרון שלי, נכתבו על קיר הפייסבוק שלי קללות ואיומים.
מילים מגעילות שמטרתם רק לפגוע ולזרוע פחד.
אני מאוד משתדלת בכתיבה שלי לא לרדת לפסים אישיים, לא לספר מי האנשים מאחורי הגיגי המחשבות שלי, מי האיש שפגשתי בהולי בייגל, מי האמא מולה הייתה אי ההבנה בועד ההורים, מי החברה ממנה נפרדתי וכל שאר כוכבי הפוסטים שלי.
אני דואגת שלא רק באי ציון השמות תתבטא השמירה על פרטיותם אלא גם בניסוח ובצורת הכתיבה.

כשאני כותבת אני כותבת עלי.
איך אני הרגשתי, איך אני חוויתי דברים, איך אני יכולה להשתנות או להשתפר ומשתדלת מאוד לא לקחת את החוויות שלי מהחיים לרכילות וסיפורי מעשיות.
אולי אני שמה על זה דגש חזק במיוחד לאחר שחוויתי מניפולציות פוגעניות במשך כל חיי ואולי סתם כי לא הייתי רוצה למצוא עצמי בצד השני.
מה שלא יהיה, אני קוראת כל פוסט שכתבתי חמש פעמים לפני הפרסום ומוודאת שביחד עם החשיפה האישית שלי אני לא פוגעת במישהו אחר שהיה חלק מהחוויה.

לפני שבועיים פרסמתי את הפוסט האחרון שעסק בהתנתקויות חברתיות ובקדמה הטכנולוגית 🙂
כמו שאר הפוסטים שלי, שתמיד מעוררים הסכמה או אי הסכמה, התפתח עליו דיון.
חברים, חברות ואנשים שאינני מכירה החלו להגיב, לייעץ, לתקן על טעויות, להביע דעה וזה בדיוק מה שאני צריכה ומה שאני מחפשת.

אתמול צחקתי על עצמי קצת עם אמהות מקסימות בערב גיבוש בבית הספר.
אחת האמהות אמרה "חפשי אותה בפייסבוק" ואני בתגובה עניתי שאני לא ממש משתמשת בכלי הזה, לא מאמינה בו.
מיד כולנו נקרענו מצחוק והסברתי להן שיש סיבה שאני כל היום בפייסבוק.
אני כל היום וכל הלילה בפייסבוק כיוון שהעסק שלי בפייסבוק. הלקוחות שלי לוקחים את שירותי בהנחה שאני תמיד זמינה ומחוברת לפייסבוק לכל מקרה ועניין.
שאלה של לקוח, פנייה פרטית או חלילה השתלחות על קיר העסק. כל אלו דורשים התייחסות מיידית ולכן אני רוב שעות היממה מחוברת לפייסבוק.

זאת הסיבה שלפני שבועיים, בשעות הערב המאוחרות, כשעשיתי סיבוב ביקורת סטנדרטי בפייסבוק, ראיתי, כמה שניות לאחר שהועלה, שמחכה לי על הקיר פוסט מזעזע.
כן אני מכירה את הכותב, כן הוא מכיר אותי, כן המילים שלו דוחות ופוגעות.
בלי לחשוב פעמיים מחקתי את הפוסט.
מה אני צריכה את הדבר הזה בקיר או בחיים שלי? למחוק וגמרנו.
אבל אז הגיע פוסט שני. פוסט אלים יותר, מגעיל יותר, מפחיד יותר.

מצחיק שהפוסטים האלו הועלו כתגובה לפוסט שמדבר על ההתלבטויות שבהתנתקויות חברתיות כי ללא התלבטות בכלל ובאופן מיידי ניתקתי אותו מכל דרך התקשרות אפשרית איתי וחשבתי שזה מספיק.
את הפוסטים שכתב צילמתי ושמרתי (לכל מקרה שאצטרך), אמרתי לעצמי שזה לא קשור אלי, החלטתי לא להגיב בפרטי, פומבי או כל דרך אחרת, הוצאתי קצת קיטור אצל גאי (בעלי המתוק) וחברות וזהו. שמתי את זה מאחורי.

שבועיים עברו.
אני מפוצצת פעילויות.
בתחום השיווק החברתי עשיתי סדר וניקיון, נפרדתי מלקוחות ששיתוף הפעולה שלהם הקשה על השגת תוצאות גבוהות ופיניתי מקום ללקוחות חדשים שחיכו להצטרף לשירותי.
בבית הספר לפייסבוק שפתחתי הסתיים הסמסטר הראשון ופתחתי סמסטר שני להרשמה.
סטודיו הצילומים כבר מזמן לא ב"הקמה" ואני מוזמנת לשמח ילדי יומולדת, מנשנשת תינוקות, ילדים ומשפחות שלמות ואפילו לומדת כבר תחומים חדשים כמו צילום עיצוב פנים וצילומי מוצר.
בין לבין אני מוצאת זמן לפגישות והיכרויות חדשות שמאוד חשובות לי ובטח לא לשכוח לנהל את הבית הפרטי שלי, לנשנש את הילדים הפרטיים שלי ולחבק חזק חזק את הבעל הפרטי שלי.
כמו שכתבתי, אני מפוצצת פעילויות.

כמעט על כל נושא בחיי היום-יום שלי מתחשק לי לכתוב. אני יושבת, כותבת, קוראת ומאושרת.
בשבועיים האחרונים, רגע לפני הלחיצה על "פרסם עכשיו" אני נעצרת ומוצאת תירוץ כלשהו למה לא עכשיו (ואצלי, מה שלא קורה עכשיו, לא יקרה אחר כך).
דווקא עכשיו, בשישי בבוקר, ישבתי עם עצמי והכרחתי אותי לחשוב מה הסיבה למעצור.
להכל יש סיבה, הפסקתי לקחת דברים כמובן מאליו.

אז הבנתי מה הסיבה. כנראה שנבהלתי.
לא מתגובות שליליות. תגובות שליליות או חוסר הסכמה הוא דבר הגיוני וצפוי ואפילו רצוי.
נבהלתי מהאיומים, נבהלתי מהאלימות, נבהלתי מהשנאה, הכעס, הרוע, נבהלתי מהעובדה שהאיש המסויים הזה מכיר אותי, זאת לא חברות וירטואלית ונבהלתי פתאום מהחשיפה.

וזהו, עכשיו יודעת מה היה המעצור ואפילו כתבתי על זה.
כל מה שנותר לי לעשות הוא ללחוץ על "פרסם עכשיו", להבין שאין לי שליטה על כל דבר בחיי ולא להתחבא ממה שאני אוהבת לעשות.

על החיים ועל המוות… פרסם עכשיו!