לפני כמה ימים הבאתי את שחק, בני הבכור, לפעולה בצופים.
שחק הוא ילד כזה שנורא רוצה לחלוק את האושר והשמחה שבחייו עם האחים שלו.
אני מאמינה שאם לא היה לי את שחק בתור בכור החוויה שלי מהילדים שלי הייתה שונה לגמרי.

יצאנו מהבית שחק, אדר הקטר ואנוכי.
הגענו לבית הספר "אבני חן" שמשמש כמרכז הפעילות של שבט תבור (אימפריה) ואיתרנו את בן המדריך.
שחק ניגש אליו ושאל אם אחיו הקטן יכול להצטרף לפעולה היום. בן הביט באדר (גן חובה) והחל לגמגם. "אההה…. בעיקרון….. הוא בכיתה ד'?… אהההה….. אני לא יודע אם….."
היישרתי מבט עם בן ואמרתי לו ללא ניסיון לייפוי התשובה "בן, 'לא' זאת גם תשובה".
בלי קושי נוסף, בן הסתכל על שחק והוציא מילה אחת "לא".

הבטתי מהצד על השלכות של תשובה ישירה בלי משחקים סחור סחור.
בן היה מאוד מרוצה. מעצמו, מהתשובה, מהאומץ, מהישירות… בן נראה מרוצה.
שחק היה מאוד מרוצה. הוא קיבל תשובה ועכשיו הוא יודע מה מותר ומה אסור. מה בסדר ומה לא.
אדר לא ממש עניין אותו מה קורה מסביב, הוא רק רוצה להתרוצץ קצת ולחזור הביתה לאכול קרמבו.
אני? אני חשבתי לעצמי שהיום נתתי לבן שיעור בהורות ושאולי המבט והמשפט הזה שלי יהדהד לו בראש מהיום ועד לפעם הבאה שיצטרך לתת תשובה שלילית למישהו.

אני מכירה את המשפט הזה מילדות.
בתור ילדה, כשאמי הייתה עונה לי בשלילה על בקשה שלי, לא הייתי מניחה לעניין (לא ממש השתניתי מאז רק שהיום מי שמתמודד עם זה הוא גאי, בעלי המתוק).
אמי הייתה אומרת "נונוש, 'לא' זאת גם תשובה. אם לא תדעי לקבל 'לא' כתשובה אז לא תקבלי גם 'כן' כתשובה.".

תראו איך משפט קטן, נטול צעקות וכעסים יכול להשאיר משקע לעתיד.
אפילו אם בתור ילדה קטנה לא הייתה לי היכולת המושלמת להכיל ולהבין ובעיקר כל מה שזה עשה זה השתיק אותי לגבי העניין שעליו חפרתי לאמי, עכשיו, בתור אם, אני מבינה אותו לעומק.
לא רק מבינה, אני צופה סביבי בהתנהלויות של אחרים וחושבת לעצמי שאם כולם היו נוהגים כך, החיים היו הרבה יותר קלים. לכולנו, בכל התחומים!

"לא" זאת גם תשובה.
להגיד "לא" זה לא חוצפה.
ללכת סחור סחור ולהחזיק את הצד השני של השיחה בהתלבטויות ובשאלות בראש לעניין סוף המשפט שלכם זאת כן חוצפה.
עניינו אתכם בשירות, מפגש, מוצר, סדנא ואתם לא מעוניינים? "לא". אפשר גם "לא תודה" אם נורא קשה לכם. אבל "זה נשמע מעניין תנו לי לבדוק" כשבעצם זה לא מעניין ואתם לא ממש בודקים זה הרבה פחות מכובד מאשר תשובה עניינית וחלקה.

התחלתי לכתוב כשעניין ההורות היה על ראשי וכמובן שזה עדיין בראש המסר שלי לפוסט המסויים הזה.
נראה לי שגם ההורות החדשה (שאני ממש לא לוקחת בה חלק) שכחה ש"לא" זאת גם תשובה.
אני צופה מהצד על סיטואציות ורואה שהרבה יותר נוח להורים להגיד "מחר", "אולי", "אחר כך" כשבעצם לכל הסובבים ברור שהתשובה המדוייקת יותר היא "לא".
לכל הסובבים מלבד הילד שממש מחכה למחר, לתנאי של ה"אולי", לאחר כך שלעולם לא יגיע.
מהניסיון האישי שלי אני חושבת שילד שמקבל תשובה עניינית הוא ילד מאושר יותר.
אפילו אם התשובה היא שלילית, עדיף לו להתחיל ולהתמודד עם השלילה של הבקשה שלו כבר עכשיו מאשר להיות תלוי בעולם של "אולי" ו"אחר כך".

אז יחד עם זה שרציתי לכתוב על התשובה "לא" בעולם ההורות, נראה לי שכולנו ילדים בשאר העולמות ולכולנו קשה לקבל "לא" כתשובה.
דווקא בגלל זה, הייתי מאוד שמחה אם היינו מכבדים אחד את השני ונותנים "לא" ישיר וחד משמעי כשהוא רלוונטי לשאלה שנשאלנו ונבין שאנחנו לא חסים על רגשותיהם של הצד השני על ידי ניגוב או סיבוב התשובה אלא פשוט תולים אותם בעולם של "אולי" ו"אחר כך".
אני הייתי שמחה אם תכבדו אותי בתשובה אמיתית.

אין ספק שזה כיף לקבל "כן" כתשובה אבל כשהיא לא התשובה הנכונה או האפשרית, "לא" זאת גם תשובה.

השתמשו בה ללא חשש.

מודעות פרסומת