ביום שני לפני שבועיים התהפכה עלי שגרת החיים.
בבת אחת, כל השטויות שתפסו את תשומת ליבי קבלו משקל מצומצם ביותר בחיי ועיקר עיסוקי הופנה להתמודדות עם לוטן.
ביום שני אחר הצהריים, אחרי ביקורת (ללא טיפול) אצל ד"ר איתי, רופא השיניים של הילדים, סיפרתי בדיחה מפגרת ללוטן. בדיחה מפגרת שהצחיקה אותו בחצי פנים.
לוטן חייך אלי בחצי פנים ואני חשבתי שאני לא רואה טוב.
הסבתי את תשומת הלב של ד"ר איתי על כך. הוא העיף מבט אחד בלוטן, סגר את הניירת על סיכום הביקור שלנו והנחה אותי לקחת את לוטן למיון ויפה שעה אחת קודם.

בום.
החיים שלי, הדאגות שלי, תשומת הלב שלי, הלב שלי… שוב פעם מיון עם אחד הילדים.

אני אחסוך לכם את הדאגות והשאלות ואסביר כבר עכשיו מה העניין.
יש עצב ששמו פציאליס ששולט על מחצית הפנים שלנו.
לוטן אובחן עם Bell's Palsy – מצב בו חצי הפנים משותקות עקב בצקת שהתפתחה בתעלת העצבים הזאת, לוחצת על הפציאליס ומשתקת אותו.
מחצית מהמקרים נגרמים מסיבוכים של מחלה והגורם למחצית השניה לא לגמרי ידוע.
מתח נפשי, חבלה באזור, אפילו שינה לא טובה על האזור יכולה לגרום ל-Bell's Palsy.
ללוטן לא היו שום סימני מחלה. לא לפני ולא אחרי ולכן הסיבה היא אדיופאטית או כמו שהרופאים אוהבים להגיד "ויראלית" שבתרגום מהיר אני אפרש לכם כ"גורם לא ידוע".

המצב הזה ילך וישתפר לאורך חצי השנה הקרובה ואולי יותר.
על פי מה שהוסבר לנו, סיכויי ההחלמה המלאה מהמצב הזה הם די גבוהים והסכנה העיקרית כרגע נשקפת לבריאות העין שלו.
לוטן משותק בחצי הפנים השמאליים והקשיים הנלווים הם אי יכולת לחייך, להזיז פנים ולמצמץ.
חוסר המצמוץ כבר יצר יובש מדאיג בקרנית ועל פי הנחיית רופא העיניים שלנו, יש לשים לו טיפות ומשחה בכל שעתיים. כל שעתיים!!!!!

מאז ועדיין, כל שעתיים אני שמה טיפות ומשחה בעיניים של לוטן.
אני מגיעה לבית הספר כל שעתיים, אני דואגת לשים טיפות ומשחה בין לבין החוגים, אני מוודאת שאני קרובה מספיק לשים טיפות ומשחה כל שעתיים כשהוא הולך לחברים, אני קמה בלילה כל שעתיים… כל שעתיים!

החיים שלי הפכו למקטעים של שעתיים.
"רוצה לבוא איתי הבוקר לאיקאה?" – נספיק בשעתיים?
"את יכולה להגיע לפגישה?" – רק של שעה וחצי, כמה זמן אתה צריך אותי?
"לוטן יכול לבקר את ליאן?" – תוכלי לשים לו טיפות ומשחה כל שעתיים?

כבר שבועיים שבטלפון הסלולרי שלי יש שעון חול הסופר מקטעים של שעתיים וכשהספירה לאחור מסתיימת הוא מצפצף. הצפצוף הזה מזכיר לי שבריאות העין של לוטן באחריותי הבלעדית.
זאת אחריות גבוהה מנשוא!
כבר שבועיים שלא ישנתי יותר משעתיים ברציפות. אני רק שמה את הראש ומנסה להיכנס למצב של שינה, מניחה את טרדות היום והדאגות, מתחילה להרדם ושעון החול מצפצף ומסמן לי לקום ולשים טיפות ומשחה. איך שאני שונאת את הצפצוף הזה.

אני מתגעגעת לחיוך הסימטרי והיפה של לוטן, לשנת לילה, לבוקר של עבודה, לסדנאות פייסבוק שאני מעבירה, לבקרי הצילומים שאני עושה.
אני מתגעגעת לשגרת החיים שלי.
מה מסתבר? מסתבר ששעתיים זה בכלל לא הרבה זמן.
חישבו רגע מה היה קורה אם כל פעולה שאתם עושים מוגבלת בשעתיים בלבד.

בפשטות, שגרת החיים שלי התהפכה לחלוטין. אין יותר שגרה ואין יותר חיים.
אני מרגישה צורך להתנצל כיוון שעם האנרגיות הרגילות שלי הייתי באמצע של מיליון מיזמים ושיתופי פעולה ועכשיו… עכשיו טיפה הצטמצמתי. צמצמתי אנרגיות על מנת לשרוד את התקופה הקרובה.

אם שלחתם לי הודעה ולא חזרתי, אם קבענו שניפגש וביטלתי, אם רציתם שאגיע ולא התחייבתי… סליחה. סילחו לי. החיים שלי בשעתיים ואני עייפה.

עוד חודש-חודשיים המצמוץ של לוטן ישתפר ובעוד חודשיים-שלושה נוספים שאר הפנים יחזרו לתפקוד מלא וכל זה יהיה פרק נוראי שהתגברנו עליו.
עוד כמה זמן, כל זה יהיה מאחורי.
כמה קשה להתעודד מהעובדה שהתקופה הזאת היא זמנית כל עוד הקושי והעייפות כל כך גדולים עכשיו.

מה אני רוצה להגיד לכם בעצם?
הפרק הזה לימד אותי מחדש על פרופורציות. למדתי מה שווה להתרגש ממנו ומה לא.
הפרק הזה לימד אותי שצריך למצוא את הצד החיובי בכל חוויה אפילו (ובמיוחד) בחוויות שליליות ולהיאחז בו חזק חזק כשאין שום דבר אחר להיאחז בו.
הפרק הזה לימד אותי כמה אני חשובה להרבה חברים, כמה אהבה ותמיכה, שאלות לשלומי והצעות לעזרה אני מקבלת, כמה אנשים הכניסו אותי לליבם ודואגים לי וללוטן שלי.

נראה לי שיש לי עוד דבר אחד ללמוד וזה לאפשר לאחרים לעזור לי.
קשה לי להרפות מעמדת ה"סופר גיירל" ולהודות שאני על סף שבירה. לכו תדעו, אולי עד סוף הפרק הזה אגיע גם לצמיחה הזאת?

אז עד ההתרסקות הטוטאלית שלי… זה בסדר, לא צריכה עזרה, אני מסתדרת 🙂