אני אוהבת להצטלם, אוהבת שמצלמים אותי, אוהבת לצלם את עצמי, אוהבת איך שהתמונות יוצאות, אוהבת את התוצאה או בשלוש מילים שהדור שלנו כבר הפנים יפה מאוד "עפה על עצמי".
לגמרי עפה על עצמי, אולי אפילו יותר מידי אבל… זה מה שיש. זה לא בשליטתי.

למה אני אוהבת לצלם ילדים? משתי סיבות עיקריות וכדרכי בקודש, אני ארחיב 🙂

הסיבה הראשונה והחשובה ביותר היא שזה המקום הנוח שלי.
כשאני נמצאת עם ילדים אני מרגישה בטוחה.
ביטחון כזה שאומר שאני לא צריכה להכניס את הבטן או לוודא שאני אומרת שלוש או שלושה, שאני לא צריכה לחשוב על תשובות שנונות במיוחד, שאני יכולה טיפה להשתובב ולהשתטות, לאכול עם הידיים, לשבת על הרצפה, לצחוק בקול הכי רם שאפשר, משוחררת. זה נהדר.
שם אני אוהבת להיות.

הסיבה השנייה היא הסיבה שבגללה אני כותבת.
משהו קורה לילדים בגיל 12-14. משהו שמעציב אותי.
אני מצלמת ילדים ובעיקר ילדות בין אם זה בימי הולדת ובין אם זה סטודיו פרטי.
כשהן רואות את התמונות הן עפות על עצמן!
ברקע אפשר לשמוע חברות שלהן מפרגנות "יו, איזה יפה את פה", "ויייי איך יפה לך ככה השיער" בעוד והמודליות עצמן פשוט מתמוגגות מעצמן.
ילדות וילדים שמסתכלים על עצמם, בלי להתבייש (וממש לא צריך להתבייש) אומרים בפה גדול "יווווו, איך אני יפה פה", "איך יפה לי ככה השיער".

עשיתי אין ספור ערבי צילום לנשים.
רוב תמונות הפרופיל של נשות מודיעין הם מערבי צילום שהתקיימו אצלי בבית 🙂
אם היה משהו שהיה מוציא אותי מדעתי זה היה לשבת איתן על התמונות בסוף סשן צילומים, לשבת עם האישה הכי יפה שראיתי בעולם ולשמוע "יווווו, איך אני שמנה", "ויייי, איך הזדקנתי".
אני רואה חיוך של אישה מדהימה שמעוטר בעיניים גדולות וכחולות שברקע השחור פשוט קופצות ומרגשות והיא רואה קמטים בקצה העין.
זה עצוב.

מה קרה לנו בין הגילאים האלו שהחלטנו שזה בושה לעוף על עצמנו?
מכירים את המשפט "אם אין אני לי, מי לי?"
אם אני לא אעוף על עצמי, מי כן?

אני אוהבת לצלם ילדים.
הם לא עפים על עצמם בצורה רברבנית ומשוויצה, הם פשוט עפים על עצמם.
המונח "עפים על עצמם" מעיד על תעופה, התעלות, הם מרוממיי רוח כשהם רואים את עצמם.
זה מדהים, זה תענוג לראות, זה ממכר, זה מרים!
אני רואה את זה ממש קורה בצילומי ילדים.
גיל 10 עפות על עצמן, גיל 12 עפים על עצמם, איפשהו אחרי גיל 14 להגיד בקול רם "אני נראית טוב" הפך להיות שוויצרית.
אני כנראה הייתי בים כשהסבירו את זה בחצר בית ספר ולכן מאוד קשה לי לשמוע את זה עכשיו מנשים אחרות אבל אם יורשה לי עוד משהו אחד קטן… משהו טיפה בסגנון של עצה או חינוך.

אני משתדלת מאוד לכתוב על עצמי, על איך אני עושה דברים, למה אני עושה אותם דווקא כך ולא להטיף מוסר כי אני מקווה שתבינו את המשמעויות של הדוגמאות מהחיים שלי ואולי תשנו דברים בדרך החיים שלכם או תאמצו מסרים שאצלי השפיעו בצורה אחת ואצלכם ישפיעו בצורה אחרת.
הפעם, כיוון שאני כל כך לא בכיוון אני אאלץ פשוט להגיד מצפייה מהצד מה אתן חייבות לשנות (לצערי זה בעיקר הנשים שבינינו שחוטאות בזה).

כשהילדים שלי שואלים אותי מי אני חושבת שהיא הבת הכי יפה במודיעין אני מיד עונה להם "אני".
הם כמובן אומרים, לא רגע, מלבדך, מי את חושבת שהכי יפה מלבדך.
אני (בשביל להציק) ממשיכה ומחדדת "אתם מתכוונים אחרי, כי אני הכי יפה אז מי השנייה?"
הם עונים לי כן ואני עונה להם על השאלה וכנ"ל על כל סוגי השאלות שלהם בסגנון הזה.

הילדים שלי רואים את ההתנהגות שלי, את הביטחון שלי, את הגאווה שלי ולומדים מכך לחיים שלהם. אז נכון שלפעמים מישהו שואל את אדר מה הוא אוהב לעשות והוא עונה שכל דבר שהוא יעשה בחיים הוא יצליח בו כי הוא ילד מוצלח ונכון שלפעמים זה נתפס כאילו הילד עף על עצמו אבל… שיעוף! שיעוף הכי גבוה שאפשר וכמה שיותר זמן!

כשאני מצלמת ילדים ואמא מצטרפת לתמונה.
הילדה מרוצה, מחוייכת "תראי לי, תראי לי" ואני מראה.
הילדה מאושרת מתמונה יפה ומחובקת עם אמא אהובתה והאמא? "יוווו, איך אני שמנה".

אני משתגעת.
אני לא עוצרת את עצמי ומיד מסבירה לה שאם זה מה שהיא שומעת את אמא אומרת על עצמה, לא יעבור הרבה זמן לפני שזה מה שהיא תחשוב על עצמה.
אני מקווה שזה נקלט וכולנו הולכות לדרכינו אבל… למה?
אם משהו בנו השתבש בגיל 12-14 והחלטנו שאנחנו צריכות להפוך למבקרות הכי נוקשות של עצמנו, לפחות בואו נעשה מאמץ ולא נוריש את ההתנהגות ההרסנית הזאת לילדים המושלמים שלנו.

הם רואים אותנו באור אלוהי.
בעיניהם אמא (או אבא) הם יפים, מקסימים, חתיכים, טובים… המדריך ל"איך צריך להיות בעולם".
בואו נכתוב כללים טובים במדריך למשתמש הזה ואפילו נשכתב כמה דפוקים?
מה דעתכן לעוף על עצמכן קצת?