כל מי שמכיר אותי יודע שיש לי חורים של תקופות גדולות בזיכרון. אני בעיקר זוכרת את מה שהיה על פי תמונות שראיתי או זוכרת שראיתי וגם אם אשב לשיחה עם חברים מהתיכון ונקשקש, השיחה תגיע ל-"נו שגית, מה את לא זוכרת" ואתם יודעים מה? השם הזה אפילו לא נשמע לי מוכר.
לא, לא זוכרת.

יש לי בראש נקודת זיכרון של אירועים. כל נקודה היא תוצאה של דברים אבל את הדרך שהובילה לשם אני לא זוכרת ואין לי מושג למה דווקא את הנקודות האלו אני זוכרת.
אני בטוחה שיש כמה פסיכולוגים שהיו מתים לחטט ולגלות 🙂
אחת הנקודות שאני זוכרת היא מדידות הגובה על ידי אחות בית הספר בכיתה ז'-5.
אחד אחד נכנסנו לחדר האחות ונמדדנו.
עמידה בתור בשבילי זה כמו עינוי סיני. המתנה בכלל עושה לי רע. כשעמדנו מחוץ לחדר האחות בתור, השתדלתי להפוך את העניין להומוריסטי כיוון שזה מה שאני יודעת ואוהבת לעשות ואכן זה הקל על ההמתנה בתור.
הסימון נעשה, סרט המדידה יורד והמספר נרשם בתיק האישי. 134 ס"מ.

בכניסה לתיכון יש ברזלים ועל הברזלים יושבים כל הבריונים והבריוניות של בית הספר.
בכדי להיכנס בשערי בית הספר היה צריך לעבור בדרך הזאת ומשני צדדיה יושבים ויושבות אלו שלא מפחדים מכלום (כך זה נתפס בעיני).
בתיכון הייתי 134 ס"מ, עם חצ'קונים, הפרעת קשב לא מאובחנת, הורים גרושים והייתי צריכה להיכנס בשער בית הספר ולעבור צליבת העלבות בכל בוקר.
רוב הבקרים הבעיה נפתרה על ידי הורדת ראש ואי יצירת קשר עין אבל בחלק מהמקרים לא עזר שום דבר והציקו. לא מדובר באלימות פיזית אבל בריונות לשמה.

את התיכון העברתי בטקטיקה פשוטה והיא הוכיחה עצמה מצוין.
מוכנים לסוד הגדול? "לא להתבלט!".

בואו נסכים שבבגרותי ויתרתי על הטקטיקה הזאת 🙂
לא רק שוויתרתי עליה, הלכתי לקיצוניות השנייה.
אני משמיעה מאוד את קולי, לא מפחדת להימצא במקרי עימות וויכוחים ודואגת לשים את עצמי במרכז של פעילויות ועשייה. כנראה שצודקים כל מנתחי ההתנהגות ובבגרותינו אנחנו בהחלט עושים תיקון על החוסרים שקיימים לנו מחוויות ההתבגרות.

מה גיליתי במהלך השנים האחרונות?
מקום המפגש המפחיד הזה, ה"ברזלים" וחבורת הבנות שדואגת לבקר, להעיר, לתקן, להגיב ולהציק, להציק, להציק… הן לא נעלמו!
הן חיות וקיימות ומטילות אימה גם עכשיו, בבגרות.

תפקיד "ההורה" עבר כמה גלגולים מאז שאנחנו היינו ילדים.
ביום ראשון הייתי בסטנד אפ של ג'רי סיינפלד. מעבר לזה שהוא פשוט קורע, הוא גם מאוד מדויק.
הוא אמר בדרכו ההומוריסטית שבזמנו, ההורים שלו לא היו ממש מעורבים בחייו והוא התבדח על כך שנראה לו שהם לא ידעו איך קוראים לו ומבחינתנו זה היה נפלא.
הוא אהב אותם, הוא הרגיש אהוב, הלך לבית הספר וחזר הביתה לאהוב אותם.
לעיתים רחוקות העולמות של בית הספר, החברים והחוגים התנגשו עם עולם הבית וההורים וכשזה קרה זה היה מטופל בצורה קיצונית ומיידית.
הוא סיפר שבימינו, הוא פשוט משתגע כשהוא רואה את רמת המעורבות של ההורים בחיי ילדיהם.
הורים רוצים לדעת הכל, לנהל שיחה על הכל, להתערב בהכל והוא לא מבין מה היתרון במעורבות הזאת לכל אחד מהצדדים.

אז שימו רגע את הבדיחות בצד, אין ספק שתפקיד "ההורה" עבר גלגולים בשנים האחרונות ויש מחקרים כאלה ומחקרים סותרים ועוד ועוד… יש כאלו שמסכימים עם השינוי ויש כאלו שלא.
כל אחד יחיה ויחנך את ילדיו איך שהוא רואה לנכון. אין פה שחור או לבן.
אבל פה נכנסות הבריוניות ואני יוצאת מדעתי!

אתם חברים בקבוצת וואטסאפ של הורים?
לרוב הקשקשת שם היא על נושאים קלילים אבל מידי פעם, קבוצות הוואטסאפ האלו משמשות למשהו שיכול להיות מעולה. משהו שלהורים שלנו לא היה וזה יכולת להתגבש, להעביר מידע, לברר אירועים חמורים שקרו בבית הספר, בכיתה, בהפסקה.
במיוחד במקרים האלו, הגישות השונות שלנו בהקשר של חינוך הילדים מתנגשות וזה גם בולט לעין וגם נראה לי ממש הגיוני ובסדר.
זה הגיוני לחלוטין שאני חושבת שאירוע שקרה היה מזעזע ואמא אחרת תחשוב שזה סביר וההיפך.
אני ממש רואה חלוקה ברורה בין אלו ששמות דגש על הצד הלימודי ויוצאות מגדרן בכל פעם שיש משימה, מבחן, מבדק או הכתבה שאליה לא הכינו מספיק את הילדים לבין אלו ששמות דגש על הצד החברתי וההתמודדויות הרגשיות של חווית בית הספר ויוצאות מגדרן על אירועי משמעת כאלה ואחרים.

אני באופן אישי רואה חשיבות בשני הצדדים אבל נוטה לשים דגש גדול הרבה יותר בכיוון של הצד החוויתי של בית הספר במיוחד כשהילדים הפרטיים שלי בגילאי בית ספר יסודי וחומר הלימוד הוא עדיין בגדר בסיסי.
אבל הפוסט הזה לא מדבר על עמדה מסויימת, הוא מדבר על התמודדות עם דעה שונה משלי ותקשורת.
הפוסט הזה מדבר על הבריוניות מהברזלים שהתיישבו בחזית קבוצת הוואטסאפ ומגיבות בצורה שלא משאירה מקום לאף אחד אחר להגיב.

לא תמיד אני זאת שמעלה איזו בעיה או איזה אירוע בקבוצה אבל אני תמיד עוקבת.
לאחרונה גיליתי שאני חווה שם את אותה ההרגשה מהתיכון.
פתאום גיליתי שאם דעתי שונה משל הבריוניות אני נוטה לשתוק, להוריד מבט, לעבור את השער וזהו, מחר תהיה שיחה בנושא אחר.
במקרים הבודדים שהעזתי לענות ולכתוב בצורה גלויה וחד משמעית מה דעתי, חטפתי גל של תגובות מהבנות על הברזלים והשתתקתי.
לא מדובר בקבוצה גדולה של אמהות, גם על הברזלים ישבו יחידות סגולה.
מדובר בקבוצה קטנה וחזקה וזה כל מה שנחוץ בשביל לתת תחושה לא נעימה של שלטון וכוחניות.
באופן אישי, אני מתבאסת אבל מחליקה. לא כל כך חשוב לי להשמיע את דעתי בקבוצות הוואטסאפ של ההורים. אם תהיה בעיה הנוגעת בילד הפרטי שלי אני אשמיע קולי וחזק.
לא תמיד חשבתי ונהגתי כך אבל אחרי כמה התמודדויות לא פשוטות הגעתי למסקנה הזאת.

פתאום גילית משהו מדהים… אני לא לבד!

בכל פעם שבה העזתי ועניתי להתכתבות בה הבנות על הברזלים השמיעו את קולן, פנו אלי בהודעות פרטיות המון אמהות אחרות וחיזקו, תמכו, עודדו, פחדו!
הבריוניות קיימות ואני לא היחידה שמפחדת לעבור שם בשער הזה. איזה גילוי עצוב…

יש דבר אחד שמחבר בין כולנו, אלו שיושבות על הברזלים ואלו שרק מנסות לעבור את השער וזה שאנחנו אוהבות את ילדינו ופועלות איך שאנחנו פועלות כי הם חשובים לנו ואנחנו מאמינות שמעשינו ייטיבו עימם.
יכול להיות שאני חושבת שאחרות טועות בגישה שלהן אבל אני בטוחה שבאותה מידה הן חושבות שאני טועה וזה טבעי, נורמלי וסביר לחיות כך.
מה שלא נורמאלי זה לכפות, להתקיף או לדחוף את הגישה שלכן בגרון של אחרות.
כשאני רואה שמשהו שאמרו הוא ניגוד מוחלט של אמונתי ואם אני מרגישה מספיק חזק בעניין, אני אגיב את דעתי ואנוח.
אני גם אדאג לפתוח את תגובתי ב"לדעתי" ולא "את ממש טועה" ולא אוסיף ואציין את שכבר אמרתי וכתבתי שוב ושוב (ושוב ושוב ושוב…).

יחד עם זה שאנחנו לוחמות עבור מה שאנחנו מאמינות שהוא הדבר הנכון לילדינו, בדרך הזאת, אנחנו גם פוגעות אחת בשנייה ואולי בעקיפין, גם בהם.
הדבר הכי קל ופשוט הוא להשמיע את קולי ואם הוא לא התקבל אצל אחרות, לגלגל עיניים, להתבאס לעצמי שאין נוספות המאמינות בדרך שלי ולקבל את זה שלפעמים, לא יסכימו איתי.
זה מעצבן, זה מבאס אבל זה מה שזה.
להמשיך ללחוץ ולדחוף את דעתי פשוט מבריח אחרות להיכנס לבית הספר דרך השער השני.
אל תטעו, האמהות האחרות יכנסו לבית הספר.
נכון, הן לא יעברו דרך הכניסה הראשית ונכון הבריוניות על הברזלים אולי לא מודעות שיש כאלו שלא עברו אצלן אבל… הדעה השונה משלהן קיימת!
זה שצעקתן חזק לא אומר שצדקתן וזה שאחרות שתקו בקבוצת הוואטסאפ לא אומר ששכנעתן.
זה רק אומר שהן מצאו דרך נוספת להיכנס לבניין, שאתן אלו שנשארו לבד לצעוק על הברזלים, שהקול השקט, הרוב, מעדיף לשתוק וחבל.

הכניסה הראשית לסביבת המחייה שלנו צריכה להיות נקייה מבריונים.
נמאס לי לעשות עיקופים בשביל להיכנס לבית הספר 🙂

מודעות פרסומת