הינה אנחנו אחרי התקופה שאני מכנה "טרפת החוגים" ועוד רגע נכנסים לתקופת "טרפת האירועים בחוגים".
עזבו אתכם העלות הכלכלית כיוון שזה בכל ללא פקטור. כל משפחה תרשום את ילדיה לכמות חוגים על פי היכולת שלה וראות עיניה וזה בכלל לא ענין אחד של השני.
ריבוי חוגים לא בהכרח מיטיב עם הילדים וההיפך, גם לא מזיק. כל ילד והעולם שלו.

אז על מה אני מקשקשת לכם היום? על הטרפת שלכם!!!

בטח שחוג ג'ודו/ריקודים/התעמלות/לגו הנדסי מועילים ליציבה, לביטחון העצמי (אם מצאתם את המדריך הנכון), לעמידה במשמעת ואפילו ליכולת ההתמודדות עם לחצים ושיפור הקשב והריכוז.
כל זה נכון אבל… זה רק חוג!

אני מוצאת עצמי יושבת ליד הורים שמבררים על ההישגים המקצועיים של המדריכים.
הילדים שלכם בכיתה א', מה זה משנה אם המדריך זכה במדליה אולימפית כרגע?
אני מוצאת את עצמי מנהלת שיחה עם הורים שמוותרים על ימי הולדת כי "יש לו חוג". מה זה משנה שיש לו חוג? הוא בכיתה ב', מה שחשוב כרגע זה שיהיו לו כישורים חברתיים או שידע לרקוד ברייקדאנס?

שלא אתחיל בכלל בעניין התחרויות והטורנירים המתקיימים ברחבי הארץ במהלך כל השנה ושוחטים לי את השבת ואת הכיס.

כל עבודה מכבדת את בעליה אבל בואו נשים קלפים על השולחן.
בודדים מילדי הארץ גדלים לעסוק בתחום בו התחילו במסגרת חוג בתור ילדים.
אוסיף ואומר שאני מאחלת לילדים שלי ללמוד ולהצליח במיליון תחומים אבל להיות ספורטאים הוא לא אחד מהם.
לא כי אני חושבת שזה לא כדאי, לא כי אני חושבת שזה לא מכובד, אלא כיוון שזה מסלול קשה ורצוף כישלונות הגובה מחיר כבד מאוד על חיי הזוגיות שלהם, על הבריאות שלהם, על מבנה הגוף שלהם ועוד.
אני מאחלת לילדים שלי להתקדם ולהצליח בתחום שבו סיכויי ההצלחה שלהם גבוהים יותר.

כל מה שכתבתי עד עכשיו היה בגדר איחול שלי לילדי.
ברור שכשיגדלו יחליטו לבדם על מסלול חייהם. גם אז אני אאחל להם את מה שבעיני יטיב עימם וגם אז זה ישאר בגדר איחול ולא הכתבה.
כיום, כל מה שאני רוצה עבורם היא פעילות אחרי בית הספר. חוג!
אני מאמינה שמסגרת פעילות אחרי שעות בית הספר חשובה. אפילו חשובה מאוד. אבל אני לא רוצה שיכנסו בכיתות א'-ב' למסלול תחרותי ולא רוצה שילמדו בכיתות ד'-ה' את המקצוע בו יעסקו בחייהם.
אני רוצה שיהיו ילדים, שירחיבו את תחומי העניין שלהם, שיפתחו יכולות פיזיות טובות והכי חשוב, שיפתחו את המיומנויות החברתיות שלהם.

בימינו, הילדים נפגשים אחד עם השני בעיקר במחשב או בוואטסאפ, אין להם מושג איך להתחבר אחד לשני במציאות.
אני נכנסת למעלית ואנשים מפחדים להסתכל אחד לשני בעיניים, כולם עם הפרצוף בטלפון.

מה השאלה בכלל? כן, תוותרו על החוג!
בטח שתוותרו על החוג אם יש הזדמנות למפגש חברתי.
מה יותר חשוב? שילדכם ימצא את מקומו בכיתה או שילמד תרגיל חדש בחוג?
הרי באימון הבא הוא ישלים את החסר מהחוג בעוד שהחוויות מהמפגש הכיתתי לא יחזרו והוא ימצא את עצמו מחוץ לשיח בנושא ביום שלמחרת בכיתה או בגן.

בשנה שעברה חוויתי יומולדת מצומצמת במיוחד לאחד התאומים.
חגיגה מרוות ביטולים עקב מחויבויות לחוגי אחה"צ.
כנראה שהחוויה הזאת תרמה לסיבה שהנושא צובט לי אבל בחיי, נראה לי שהמפעילים וההורים שכחו שמדובר בחוג. זה רק חוג!

יש שני צדדים לכל מטבע. יחד עם הרצון של ההורים לצלם את הילד עם מדליה יש את מפעילי החוגים שמרוב רצון לרמה מקצועית הפכו את המסלול להישגי תחרותי ללא אפשרות אחרת.
הלחץ, הדחיפות, ריבוי האירועים והתחרויות, ההופעות באמצע השנה, בסוף השנה, הפעילויות המשותפות עם ההורים, המפגשים עם קבוצות אחרות… זה רק חוג!
אפשר בבקשה לשלוח את הילד שלי לפעילות אחה"צ שתעלה לו את היכולות במגוון תחומים ולקבל אותו הביתה חזרה? לקבל אותו הביתה ללא מכתב הזמנה לתחרות, מחנה, הופעה או סמינר?
לקבל אותו הביתה מחויך וזהו. זה מה שאני מצפה מחוג בגילאי גן עד כיתות ג'.

נכון שאנחנו, ההורים, נסחפים לשאיפה למצוינות כיוון שאיזה הורה לא מעוניין שהילד שלו יחזור הביתה עם גביע? אבל קחו בחשבון שעל כל אחד שזכה בגביע יש עשרות שחזרו בוכים.
קחו בחשבון שחוויה שלילית יכולה גם לשבור וקחו בחשבון שבגילאי גן-כיתה ג' (לדעתי) אין סיבה להכניס אותם לזה.

אני לא מדברת על הגילאים הגדולים יותר, אני מדברת על גילאי גן-כיתה ג'.
הגילאים בהם גם ככה ההופעה שלהם לא ממש איכותית, התחרות לא ממש מקצועית, המחנה לא ממש תואם לגיל, ההשתלמות לא ממש נקלטת… אלו ילדודס.
למה שלא יהיה חוג בתחום העניין שההורים שלחו אליו וזהו?

יש לי ילדים בחוגים. הרבה חוגים.
הילדים שלי עכשיו גדלו ולכן אני רואה שעכשיו, ממש עכשיו, הרמה עולה.
עכשיו אני רואה את הטעויות שעשיתי לאורך כל השנים ולכן עכשיו אני כותבת לכם ומוציאה עליכם את מה שהבנתי רק עכשיו.
עכשיו התכנים מקצועיים יותר והתוצאות (כמו הלמידה) משמעותיות יותר.
עכשיו זה הזמן להיכנס למסלול תחרותי, עכשיו זה הזמן להיכנס להשקעה גדולה יותר ואם עכשיו (כיתה ד') הילד מוכן להשקעה עצמית גדולה יותר אז למה הפעלנו עליו לחץ בכל השנים שעברו?

אסגור ואוסיף שתהיה שנת פעילות מופלאה 🙂