החיים במודיעין – כל מה שקשור לחיים… אבל הכל!

דווקא היום לא בא לי לדבר על המורות של הילדים או על מערכת החינוך של היום כי ההרס האמיתי לא מתבטא בציונים בלבד אלא ברבות השנים בביסוס האישיות ובתפיסה העצמית.

על מה אקשקש לכם היום?
על תקופת התיכון. תקופת התיכון הייתה לי מאוד קשה.
זה היה שילוב של הפרעת קשב לא מאובחנת ומיותר לציין שגם לא מטופלת, גירושי ההורים שלי וגדילה בצילה של אחות שבוכה כשהיא מקבלת 98 בבחינה ולא 100 בעוד שאני מתבחבשת עם ציונים בסביבות ה-60-70.
לתוך כל אלו יש להוסיף הורמונים, חצ'קונים, ציצים שגדלו כאילו זה כל מה שיש להם לעשות ובנים רעים רעים.

באורט מוצקין, איפשהו לקראת סוף שנות ה-90 הייתי בכיתה י-7 (האלופים) שזאת כיתת אלקטרוניקה ומחשבים והייתי הבת היחידה בכיתה. מעמד שאני מאוד אהבתי עד שאחרי כמה חודשים הצטרפה רוית וערערה את מעמדי :).
ביום הראשון לשיעורי המקצוע "חיבור והבעה" נכנסה המורה עם ערימה של דפים והכריזה "שלום לכם י-7. אני נ' ואת (אצבע מכוונת אלי) לא תקבלי יחס מועדף או שונה כי את הבת היחידה בכיתה".

את האמת? בכלל לא רציתי יחס שונה אבל… עכשיו שזה משהו שהודיעו לי שאני לא אקבל החלטתי לדרוש אותו בדרך זו או אחרת. אין ספק שהגדרתי לעצמי כמטרה באותו הרגע לאמלל את אותה מורה (שהייתה המורה ללשון, ספרות וחיבור והבעה שלי עד כיתה יב) וכשאני מגדירה מטרות אני עומדת בהן.

לא התפרעתי, לא קמתי וצעקתי, לא הפרעתי בצורה הבנאלית והמשעממת של שאר הילדים. מצאתי את דרכי שלי לאמלל אותה, עשיתי מה שרציתי. הערות מחוכמות, גיחות לכנרת באמצע היום בכדי לדלג על מפגש איתה, זה הגיע להתעלמות טוטאלית מהמקצועות אותם היא למדה וזה הטריף אותה.
אפילו היה בוקר אחד שבו הטלפון צלצל בביתנו ואחותי ענתה. על הקו מנהלת בית הספר:
"מאיה? שלום. אלונה נמצאת?"
"כן, היא ישנה".
"אה, אוי… את יכולה להעיר אותה? יש לה בגרות בספרות עכשיו וכולם כבר התחילו".

אני החלטתי שאם מהיום הראשון המורה מחפשת אותי, אני לא אתן לה למצוא. אני לא פה. אני הלכתי. הלכתי לעצמי לאיבוד.
אבל את זה אני יודעת רק עכשיו, בתור בוגרת.
זאת עוד אחת הסיבות שלדעתי הבגרויות מתקיימות בגיל שכל כך חסרה לילדים בגרות להבין את המשקל שלהן אבל זה נושא לפוסט אחר.

אם תפשפשו בזיכרונכם, היו שנתיים בלבד בהן הייתה הגרלה!
משרד החינוך היה מגריל שני מקצועות ולשני המקצועות האלו ציון המגן היה ציון הבגרות כשהכוונה הייתה להפחית מבחנים ולעזור לנוער להתמודד עם עומס הלמידה. כוונות לחוד ומעשים לחוד.
באותה השנה לקחה אותי המורה נ' היקרה לשיחה והסבירה לי שאמללתי אותי כל השנים (צודקת), שלא מגיע לי כלום בלי עבודה קשה (ניתן לוויכוח), שהיא תיתן לי 0 במגן בחיבור והבעה (רגע, מה?) והמליצה לי שאגש לבחינה ואוציא ציון סביר ושהיא מאמינה שאחרי שקלול, הציון שלי יתייצב על 60 בערך.
היא הוסיפה וסיכמה "זה המעט שאני יכולה לעשות אחרי כל מה שאת העברת אותי בתקופתך פה".

נו… קדימה… נחשו איזה מקצוע נפל בהגרלה באותה השנה???
ניחשתם נכון, לי יש 40 בציון הבגרות בחיבור והבעה. נפלא!

אבל למה הבוקר נזכרתי דווקא בסיפור הזה? כי באותה התקופה אני זוכרת שאמרתי לעצמי (כמו גם אמי שאמרה לי וכל הסביבה) שזה שטויות, זה לא מעיד עלי כלום, על היכולות או על ההישגים שלי ושזאת סתם אישה ממורמרת שמוציאה את זעמה על ילדים קטנים (וזאת גם הסיבה שאני נזהרת מלהזכיר את שמה פה. שלא תתמרמר לי ותפיל עלי תביעת דיבה 🙂 ).
אז אמרו לי את כל זה, אבל בימים האחרונים אני מגלה שזה בכלל לא נכון.

ה-40 בחיבור והבעה הזה, כנראה ליווה אותי בתחושה שלי מול עצמי, לאורך כל חיי.
יעיד על כך גאי, בעלי המתוק, שכשמישהו שולח לי חוות דעת על פוסט כזה או אחר ומציין שהכתיבה שלי נעימה לקריאה אני מקפצת בסלון כמו ילדה קטנה.
אני לא מקפצת כך כשמחמיאים לי על שמלה שקניתי, אני לא מקפצת כשאחד מהלקוחות שלי מציין את עבודתי לשבח, אני לא מקפצת כשאני מקבלת פידבק חיובי מהסועדים את הארוחה שהכנתי, אז… למה אני מקפצת כשמישהי שולחת לי כמה מילים טובות שמעידות על יכולת הכתיבה שלי פעם אחר פעם אחר פעם?

הבוקר הבנתי את התשובה ולכן גאי יושב לבד בחוץ עם הקפה ואני חייבת לכתוב לכם 🙂
אני יודעת שהשמלה יפה, בגלל זה קניתי אותה. אני יודעת שאני עושה עבודה טובה, לא הייתי הולכת לישון לפני שהייתי מסיימת אותה על הצד הטוב ביותר. אני יודעת שהמנה טעימה, בדקתי, טעמתי ואישרתי אותה בעצמי לפני שהגשתי.
אז מה נשאר? אני יודעת שהכתיבה שלי נעימה לקריאה? כנראה שלא.
כנראה שה-40 הזה השתרש אצלי איפשהו בתת מודע ובכל פעם שמישהו מעיר לי דווקא על הנושא הזה אני קופצת משמחה.

וזה מחזיר אותי לכותרת הפוסט – מורה בונה, מורה הורסת.
עזבו אתכם ציונים… תהיו בני אדם. בית ספר זאת חוויה מעבר לכך שזה קרש קפיצה.
אם החוויה שלילית, אין סיכוי שהזינוק מאותו קרש יהיה למרחק וגם לא לגובה.
לכם, המורים והמורות יש כוח להפוך את החוויה לחיובית.
זה לא אומר שכולם יקפצו למרחק, לכל אחד יש את היכולות שלו אבל… לפחות תהיה להם מוטיבציה לעלות על קרש הקפיצה ולנסות במקום לוותר מראש ולצאת לכנרת כמעט בכל יום אחרי הפסקת 10 🙂

זהו, יצא, עכשיו גאי מחכה לי עם הקפה בחוץ.