בשבוע האחרון מישהו שיודע איך לשמח אותי הזמין אותי לביקור בהדסה עין כרם.
הצלחתי להרים לכם גבה? מה להדסה עין כרם ולהרמת המורל שלי? אז זהו במיוחד בשבילי הוא ארגן ביקור במרכז הלידה הטבעי בהדסה, במלונית, בתינוקייה ואני… אני מתה על תינוקות!!!

בתוך שניות לתוך הסיור, סיפור הלידה של בני בכורי, שחק, שנולד בהדסה עין כרם צף ועלה לי ולא יכולתי שלא להשוות את חווית הלידה שלי מלפני 10 שנים לחווית הלידה שיכולתי לחוות עכשיו במרכז המדהים שראיתי.
כשחזרתי הביתה נזכרתי שמאז ומתמיד אהבתי לכתוב, נזכרתי שגיסתי אמרה לי שאת סיפור הלידה כדאי לכתוב בסמוך ללידה אחרת הוא ימחק מזיכרוני ונזכרתי שהקשבתי לעצתה!
חיפוש מהיר בקבצי המחשב העלה את סיפור הלידה של שחק וכמו תמיד, אין כמו לחלוק אתכם את חוויות החיים שלי.

ביום שלישי, ה- 14 לפברואר 2006, חג האהבה, אני הייתי בשבוע 41 להריוני הראשון וגאי הזמין לנו שולחן ל-2 במסעדת "ספגטים" לאותו הערב. את היום פתחנו עם מעקב הריון עודף בהדסה עין כרם. ב-8:00 גאי הוריד אותי שם והמשיך לעבודה והסיכום היה שחמותי תאסוף אותי ותחזיר אותי הביתה למודיעין אחרי הביקורת.
נכנסתי למחלקה ואחת הרופאות אמרה שהיא רוצה לבצע סטריפינג. התלבטתי מאוד כיוון שלא היה לצידי הסלע שלי, גאי, ואחרי דיונים טלפוניים איתו החלטתי לתת לזה צ'אנס והביצוע החל.
חצי דרך לתוך התהליך כבר התחרטתי על ההחלטה הכואבת אך לפני שהספקתי לומר משהו, זה עבר.

כשעה מאוחר יותר חמותי אספה אותי מהכניסה לבניין האם והילד כשבכוונתנו לנסוע הביתה, למודיעין, אבל די מהר הרגשתי שהצרצורים שלי (שהיו שם משבוע 35) משתנים ונהיים צירים כמו שתיארו לי אותם, ככה מהגב וכו'. לא יכולתי לומר שהם ממש כאבו אבל הם השתנו וביחד החלטנו לא לנסוע למודיעין אלא למבשרת ולראות לאן הדברים יתפתחו.

הגענו למבשרת ולמרבה הפלא… אני רעבה :).
חמותי מיד הכינה צלחה וחמי הצטרף אל השולחן. באמצע הצלחת הצירים כבר החלו לכאוב. שום דבר שיעצור אותי מלחסל את הצלחת אבל התקשרתי לגאי והודעתי לו על השינוי. כשהתחילו לי הצירים הכואבים הם מיד התחילו בצורה סדירה כל 2-3 דקות ולכן לא יכולנו לדעת על פי תדירות הצירים מתי ללכת לבית החולים ומצד שני אני גם לא יודעת מתי הכאבים מספיק כואבים. אילו רק היה את מי לשאול…

עברנו לסלון ופיתחנו שיחה. כל 2-3 דקות אני מקבלת ציר רציני יותר מהקודם והוחלט להזעיק את הסלע שלי, גאי, שאמר שהוא יגיע תוך שעה להדסה. רשמתי לי בראש, 10:00 תחילתם של הצירים הכואבים.
ב-13:00 חמותי ואני אספנו את גאי ממגרש החניה בהדסה, נכנסנו למיון יולדות וקיבלה אותנו מיילדת בשם אתי שאמרה שיש כבר פתיחה של 3 ושאלך לטיול. אני זוכרת שכל הזמן תהיתי איך זה שזה כואב אבל לא כל כך כואב (את התשובה לשאלה הזאת הטבע סיפק כמה שעות מאוחר יותר).

חזרנו לאתי והיא אמרה שיש לי פתיחה של 4 ושהיא מקבלת אותנו ללידה. הייתי בשוק! נכנסנו לחדר לידה וקיבלה אותנו מיילדת אחרת שאינני זוכרת את שמה. כולם ניסו לשכנע אותי לקחת אפידורל אבל בשלב זה אני יכולתי להתמודד ללא.
לאורך כל ההריון יצאתי בהצהרות שאני יולדת ללא אפידורל. מסביבי גיסות שעשו את זה, אמא שלי עשתה את זה, אין סיבה שאני לא אצליח. כן, זה יכאב אבל אני אתגבר.

הזמן עבר, ועבר, ועבר. שום דבר לא זז. העבירו אותנו לחדר אחר ואז לאחר ואז לאחר. באותו לילה נשים ילדו בקבלה לחדר הלידות. היה ערב מאוד עמוס.

בשעה 2:00 בלילה (16 שעות אחרי שהצירים הכואבים החלו) שאלו אותי אם אני מעוניינת להתאשפז או ללכת הביתה. את האמת, ממש שקלתי מה לעשות כי כבר הייתי מותשת. לא רק מהצירים שהמשיכו להכאיב כל 2-3 דקות וגם להופיע בצורה בולטת במוניטור אלא גם מהחודשים האחרונים בהם הגעתי ללדת וחזרתי הביתה ושוב הגעתי ושוב חזרתי (טעויות והיסטריה של הריון ראשון). בסוף הוחלט (וטוב שכך) לחזור הביתה.
בנסיעה הביתה נשבעתי לגאי שבפעם הבאה שחוזרים לשם זה רק אם אני חושבת שאני הולכת למות!

הלילה עבר לאט. כל 2-3 דקות התעוררתי מציר, כאבתי, נשמתי, התנענעתי וחזרתי לישון.
בבוקר נכנסתי לאמבטיה חמה ועשינו טלפונים למשפחה להרגיע ולעדכן במצב. לשיפור המצב רוח הוחלט שנלך ל"ספגטים" לפצות על הלילה שעבר.
עד סוף האמבטיה כבר ממש ממש כאב לי ולא יכולתי לדבר בין ציר לציר (אצלי זה אומר המון). יצאתי מהאמבטיה והתחלתי להתלבש (יוצאים למסעדה, לא?).
כל 2-3 דקות קיבלתי ציר כואב מאוד נעצרתי, צעקתי והמשכתי להתלבש.
גאי, שנראה קצת חסר אונים, שאל אם אני בטוחה שאני רוצה ללכת. עניתי בחיוב ומיד קיבלתי ציר כואב. צעקתי, צרחתי וויתרתי על היציאה ל"ספגטים".

לשיפור המצב רוח גאי הזמין משלוח הביתה ואני חזרתי לאמבטיה. הצירים התגברו והתגברו.
בערך ב- 13:00 (27 שעות אחרי תחילת הצירים הכואבים) המשלוח מ"ספגטים" הגיע. על המנה שלי יכולתי רק להסתכל, לא לאכול (שגם זה, אצלי, אומר המון 🙂 ).
בסביבות 14:00 ובקול צרחות גדול הוחלט לחזור להדסה.

הגענו לשם ב-15:00 (29 שעות מתחילת הצירים הכואבים) בדיוק עם תחילתה של משמרת חדשה. גאי נסע לחפש חניה ואני נכנסתי. למרבה הפלא אתי, המיילדת שקיבלה אותנו יום קודם, הייתה במשמרת. לא ממש הצלחתי להגיד לה מה קורה מתוך כל הבכי והכאב אבל אני מניחה שהיא הבינה כי מיד הכניסו אותנו לחדר 7 (אם אני לא טועה). הגיעה מיילדת ששמה גליה, מקסימה וחייכנית, גם  גאי הגיע ונכנס לחדר ואחרי בדיקה אמרו שיש פתיחה של 5-6!
יש מלמלתי, הביתה אני כבר לא אחזור בהריון.

גליה שאלה אם אני מעוניינת באפידורל ואני הנהנתי בכניעה. גאי גם היה קצת מאוכזב אבל שנינו התגברנו. לאחר הזריקה הכול ירד הילוך. המוניטור בדק שהכול בסדר והרופא שרצה לעזור להתקדמות הצירים הורה על זריקת פיטוצין לזירוז הצירים אבל שום דבר לא התקדם.
שוב הציץ הרופא וציין שכדאי שנפקע את המים ומיד כשהכניס את היד לפקוע הם פקעו מעצמם.

אחריו נכנס רופא אחר והודיע לי שהתינוק בערך 3.5 קילו ושאני מטר וחצי וכנראה שהוא לא יורד כי הוא לא יכול. "אם הוא לא יורד לספינה 0 עוד שעה ננתח" אמר הרופא. גליה ואני סירבנו בתוקף (חיבבתי מאוד את גליה). מיד התחלתי בנענועי אגן וגאי פתח את המחשב ושם לנו פרקים של סיינפלד ברקע.
שעה עברה ואכן בוטן שלי ירד לספינה 0. בגאווה קראנו לרופא אבל הוא לא התרשם ואמר "אם הוא לא יורד ל+2 עוד שעה נצטרך לנתח". חזרנו לנענועים ולסיינפלד.

עוד כמה שעות עברו (31 שעות לאחר תחילת הצירים הכואבים) גליה ביצעה בדיקה, הישירה מבט אלי, חייכה ואמרה שאפשר כבר להתחיל לדחוף. לא קל, לא קל בכלל.
הרבה מאוד זמן ניסיתי לדחוף את הבוטן הזה שלא ממש הרגיש בגודל של בוטן.
מתישהו באיזור 22:00 נכנס הרופא ואמר שאני בפתיחה מלאה כבר 9 שעות. "אם עוד שעה אין לידה פעילה ננתח". אוף כבר עם האיומים האלה. תנו ללדת בשקט!
הפעם סגרנו את המחשב ולחצתי ולחצתי ולחצתי. גאי עזר לי לעבור מתנוחה לתנוחה ולקראת סוף השעה כבר אפשר לראות את הראש כך שאת איום הניתוח עברנו.

עוד משמרת התחלפה ורופא חדש הגיע לחדר, רופא מקסים (תושב מודיעין). הוא מיד החליט על שימוש בוואקום בכדי לעזור לי לסיים את הסאגה הארוכה הזאת.
בתוך שניות הביאו כל מיני מכשירים ושמיכות והכול היה עטוף וסטרילי ואני כמובן התחלתי בשאלות. "מה זה?" שאלתי את גליה. "זאת ערכת תינוק, הוא מגיע ממש עכשיו". השתתקתי. לא ממש היה לי מה להגיד או לשאול. ברור היה לי שאני לוחצת ולוחצת אבל לא ממש הפנמתי שהפעם אנחנו לא חוזרים הביתה בהריון. עכשיו פתאום זה נקלט.

36 שעות לאחר תחילת הצירים הכואבים, אמר לי הרופא: "משיכה קטנה אחת והראש בחוץ". הסתכלתי על גאי וראיתי את האושר והחרדה שבעיניו. היה משהו שהרופא עשה שם, הרגשתי טלטולים (כשראיתי את הווידיאו הבנתי שבוטן יצא עם הפנים לכיוון ההפוך ובאמצע היציאה הרופא סובב אותו שבשילוב עם חבל הטבור שהיה כרוך סביב הראש ותהליך השחרור שלו היה מחזה לא קל וגרם לגאי להבעה ההיא שהייתה לו).

עוד לחיצה אחת אומר לי הרופא, ופתאום הרגשתי מן שחרור לחץ אדיר. כולם מסביבי אמרו "הנה" ו"יופי" ו"וואו" ופתאום יש לי תינוק על הבטן. הרופא נתן לגאי לחתוך את חבל הטבור ואני פרצתי בצחוק. לא ממש ידעתי למה וגם היום אני לא יכולה להסביר אבל כל מה שאמרתי, אמרתי בצחוק גדול ומתגלגל.

לקחו את בוטן לשקילה וגאי הלך איתו ומסר לי דיווחים "3 קילו 465", "הוא כמעט התהפך הרגע", "הוא עשה ככה עם הידיים" וצילם וצילם וצילם. אפשר היה לראות ממרחק שהוא מאושר ואני המשכתי לצחוק. את הבוטן שלנו הצוות עטף בשמיכה ורודה (למרות התנגדותי החריפה) ונתנו אותו לגאי.
גאי הביא אותו אלי ושלושתנו ישבנו ביחד.

כולם יצאו מהחדר וכשבוטן נרגע ניסיתי להניק אבל זה לא ממש הלך אז ויתרתי. התחלנו טלפונים להודיע למשפחה וכשסיימנו ניסיתי שוב להניק. הצלחה!!!
התיישבנו לנוח על המיטה, המשפחה הקטנה שלנו ונרגענו מיומיים מטורפים.

יום למחרת, גאי הביא לבית החולים את המנה שלי מ"ספגטים" שחיכתה לי בבית, בוטן הפך לשחק ומשם התפתח לדבר הכי מדהים שאני עשיתי בחיי.

והנה אנחנו חוזרים להווה. שחק היום בן 10 ואחריו כבר ילדתי עוד שלושה גברברים מדהימים ועד לפני השבוע האחרון, חווית הלידה שלו שסיפרתי אותה פה, הייתה זכורה לי מאוד לטובה.
אולי בגלל ההשוואה להחלמה מהניתוח הקיסרי שהייתה הרבה יותר קשה, אולי בגלל שלא היו לי תפרים או כאבים ואולי בגלל השיכחה. חווית הלידה של שחק הייתה זכורה לי כדבר חיובי מאוד שחבל היה לי שלא יצא לי לחזור עליו אבל… השבוע ביקרתי במרכז ללידה טבעית בהדסה עין כרם ולא האמנתי כמה שהדברים יכלו להיות אחרת.

איזה שקט נפשי היה יכול להיות לי אילו קיבלתי את הטלפון הישיר של המיילדת חודשים לפני הלידה והייתי יכולה להתייעץ איתה על הצירים, הכאבים, ההתלבטויות ומתי להגיע.
איזה רוגע היה מושרה עלי אם אותה מיילדת שהייתה מקבלת אותי הייתה מסיימת איתי את הלידה ולא מתחלפת כשהמשמרת נגמרת.
איזו אוירה אחרת הייתה יכולה להיות בחדר הלידה אילו לא היה שם רופא שמציץ כל כמה דקות ושולח איומים בהתערבות רפואית.
איזה בטחון היה לי אילו מיד אחרי הלידה לא הייתי נותרת לבד עם בן בכור ובעלי אלא עם מיילדת שהיא גם יועצת הנקה שתלווה אותנו בניסיונות הראשונים.

את המרכז הזה פתחו רק כמה שנים אחרי שילדתי את שחק אז בשבילי זה כבר לא רלוונטי אבל רציתי להגיד לכם שרק מלראות את החדר המפנק, החבל התלוי מהתקרה, הסולם להישענות, כיסא הלידה, הג'קוזי הפרטי והמוניטור האלחוטי מצב הרוח שלי התרומם.
רק מלדעת שיש מי שהבין שאפשר ללדת אחרת, מזיכרונות הלידה שצפו, מקולות התינוקות המתוקים שנשמעו מכל חדר… בחיי שהתחלתי לייצר חלב!
אם מהלידה של שחק נותרתי עם זיכרון חיובי, מלידה במרכז הזה צריכים לצאת בריחוף עילאי!
אין ספק שזה עשה לי חשק ללידה נוספת.

אז אם יש לכם רעיונות לשכנוע של גאי לסיבוב נוסף, קדימה בתגובות… 🙂

הבלוג של אלונה ירדן הבלוג של אלונה ירדן


מודעות פרסומת