אין על העצמאות של להיות עצמאית.
עכשיו, כשיותר מחמש שנות עצמאות מאחורי, רוב הסיכויים שלא אצליח לחזור לעולם השכירים או לפחות לא בקלות. התרגלתי להיות לבד בבית בשקט של הבוקר, לקבל את הילדים עם ארוחת צהריים חמה, לפנות לי שעתיים-שלוש בשבוע לכושר, לתכנן את הלו"ז שלי כך שיהיה לי גם זמן לארוחת בוקר עם חברות ובקיצור… אני מתה על העצמאות שלי כעצמאית.
אבל כשאני חולה… אני במצוקה אמיתית.
בתור שכירה, כשהייתי חולה, הודעתי למנהלים ובזה זה נגמר. במקרים קיצוניים, אם היה איזה לוח זמנים נוקשה שהייתי צריכה לעמוד בו הייתי משתדלת להשלים או לעזור מהבית ותמיד הרגשתי שאני יוצאת מגדרי ועושה מעל ומעבר למצופה ממני.
בתור עצמאית, כשאני חולה, אני יודעת שאין אף אחד אחר שימלא את התפקיד שלי.
בנוסף לכאבי המחלה שתקפה אותי, יש את כאבי נקיפות המצפון.
מסתבר שמצפון הוא איבר אמיתי, מוחשי וכעצמאית חולה, הוא כואב ואפילו מאוד כואב!
כשאני חולה בתור עצמאית וכל כולי רוצה (וצריכה) להיכנס למיטה, לעצום רגע עיניים, לשבת אומללה מחוץ לחדר הרופא, לחכות שעות בבית המרקחת, לשכב בשמש כדי לספוג ויטמין D אני לא יכולה.
יש גן ילדים שמחכה לצלמת, יש עסקים שמחכים לסקיצות של עיצובים, יש אתר שצריך להכניס לו תוכן, יש הרבה לקוחות ולהם הרבה דרישות ויש רק אחת ממני.
אחת קצת חלשה, הרבה חולה, מאוד אומללה ואין לי אפשרות לנוח.
כשאני עצמאית וחולה אני נאבקת מול עצמי בין הצורך הפיזי שלי למנוחה ובין הצורך הנפשי שלי לרצות את אלו שמצפים לתפוקות שלי.
כשכירה בכלל לא חשבתי על העניינים האלו. כשכירה לא עלה בדעתי להרגיש לא טוב על כך שאני מרגישה לא טוב. כשכירה, כשעבדתי במיטה הרגשתי שאני עושה מעל ומעבר.
כעצמאית חולה אני בתחושה מתמדת של רגשות אשמה.
היום יצאתי מחדר הרופא וקיבלתי ממנו הנחייה ברורה: "יש בצקת במיתרי הקול וממש אסור לך לדבר. שתי הרבה נוזלים ותיכנסי למיטה לכמה ימים".
נו יופי! איך מנהלים עסק בלי לדבר? מה עם פניות וטלפונים של לקוחות?
מבחינת ניהול הבית והילדים אני מסתדרת כי הם לידי ואני יכולה לתקשר איתם בלחישות או בשפת הסימנים אבל מה יהיה עם העסק עכשיו? איך עושים מה שצריך לעשות בשביל להחלים מבלי לפגוע בלקוחות שלי או בעסק שלי?
אין לי מסר מהפוסט הזה, עוד לא הגעתי לתובנות מהכתיבה שלו. בדרך כלל כשאני מתיישבת לכתוב, אני מתחילה כשבראשי איזו טענה או בעיה ולאורך הכתיבה שלו מתבהר לי המסר, התובנה ואני יוצאת מכתיבתו מחוזקת יותר אבל עם הפוסט הזה זה לא קורה.
בוודאי שמה שאני צריכה זה להיכנס למיטה ולישון אבל הראש שלי טרוד במטלות המצטברות. אז ללכת לישון או לעצב ללקוחות שמחכים לסקיצות את העיצובים שלהם כדי שיהיה לי ראש שקט ואז אצליח לישון? ואיזה עיצובים בדיוק יצאו לי במצבי?
אין לי מה להגיד לכם היום. סתם מן הרגשה של חוסר אונים שכזאת.
אז רציתי לספר לכם שלהיות עצמאית וחולה זה לא כיף. לא רק שאני מרגישה זיפת בגלל המחלה, אני מרגישה זיפת שאני מאכזבת את הלקוחות שלי.
חשוב היה לי לשתף אתכם כי כולכם נעזרים בעצמאים בנקודה אחת או יותר בחייכם. צלמת לבת מצווה, תופרת לשמלה, מנקה לבית, מפעילת יומולדת ועוד. יש עצמאים בכל פינה וחשוב היה לי להזכיר לכם שבסופו של יום, הם בסך הכל בני אדם. לא כל כשל בביצוע מעיד על חוסר מקצועיות.
לפעמים עצמאים חולים ויותר מזה שאתם התאכזבתם מהם, הם התאכזבו מעצמם.
אם אתם עצמאים ואתם מרגישים כמוני, שתפו, אם אתם שכירים קחו רגע למחשבה על הכתוב ונסו למצוא את ההבנה לאכזבה.
ובלי קשר, בואו נגיד את האמת. אין לי בקשות גדולות מכם בפוסט הזה, בעיקר, כמו כל פולנייה טובה, ארצה לקבל חום, אהבה, חיזוקים ואם אפשר מרק עוף חם אז בכלל נהדר 🙂

מודעות פרסומת