כשהייתי ילדה עשיתי הרבה שטויות. יש לי הרגשה שזה לא מפתיע אתכם בכלל 🙂
כשאמי הייתה נוזפת בי היו לה שני מצבי נזיפה.
היו את השטויות הרגילות שילדות שובבות עושות (בלאגן בחדר, אי הכנת שיעורים וכיו"ב) שהתגובה שלה אליהם הייתה כעס, אולי הרמת קול, עונשים וכיו"ב אבל היו את השטויות הגדולות שהייתי עושה וכשאני מחליטה להשתובב אני עושה את זה בענק.
דווקא לדברים הכי חמורים שעשיתי, אמי הייתה מגיבה ברוגע ושפיות והייתה אומרת לי:
"אני לא כועסת, אני פשוט מאוכזבת. ציפיתי ממך ליותר".

לא סתם המשפט רודף אותי עד עכשיו. יש משהו באמירה ברורה שאכזבתי מישהו שחשוב לי שלא נותן מנוח. כשהייתי ילדה זאת הייתה דרך מצויינת לחנך אותי והיא נחרטה בזכרוני עד היום.
דרך פשוטה, ללא צעקות ועצבים שהשאירה את חותמה עלי עד הבגרות.

אתמול היה אחד הימים הקשים ביותר בחיי. שיחה רגועה הבוקר עם חמותי הבהירה לי בדיוק למה אתמול התפרקתי לי בבית.

אתמול הפעלתי בבית הספר של לוטן את מסיבת הפרידה שלו מהכיתה.
לוטן ביקש להפעיל בסגנון "מבוכים ודרקונים" ואני כמובן משתדלת לרצות. יצרתי קשר עם המפעיל של החוג שעשה המון מאמצים להגיע ולעזור אבל לא התאפשר הדבר שלא באשמתו. המפעיל הגדיל ראש, שלח לי במייל את פרטי ההפעלה, התקשר והדריך אותי איך להפעיל את הילדים, נתן דגשים ובעיקר נתן לי הרגשה שאני מסוגלת לעשות את זה.

רק אלוהים יודע איך מצאתי את עצמי מעבירה הרפתקה של "מבוכים ודרקונים" אחרי שביליתי שנים של תיכון ב"צחוקים" על העוסקים במלאכה. היקום הוא דבר נפלא!

התייצבתי בכיתה לפני תחילת ההפעלה, הבאתי עזרה מהבית בצורת אחיינית מדהימה, פתחתי מחשב שיהיו לי הטיפים שקיבלתי מהמפעיל וההפעלה החלה.
המזגן לא פעל, הילדים היו חסרי שקט ואני הייתי צריכה להדריך אותם דרך הרפתקה דמיונית בה הם לוחמים שצריכים להחזיר לשליטי הממלכה את הנסיך שנחטף. כולם נהנו – הילדים ולוטן. חזרנו הביתה למזגן כמה שיותר מהר.

אחרי 10 דקות בבית דיווחו לי הילדים שלוטן בוכה במיטתו. מה?! למה הוא בוכה? היה לו יום נפלא!
ניגשתי אליו לשיחה קצרה והיום שלי נהרס.

ילד נורמטיבי בגיל 9 שכועס על אמו מוציא את כעסו בצורה ילדותית ונטולת שקילות.
מילים כמו: "מעצבנת", שונא אותך", "נמאס לי ממך" יכולות להיכנס מאוזן אחת ולצאת מהאוזן השניה והדבר לא יהווה אתגר עבורי בכלל.
אבל לי אין ילד נורמטיבי. לי יש ילד שמדבר ומתנהל בצורה בוגרת שלא תבייש כל אדם בן 40.
הוא הסביר לי שהוא מאוד התאכזב מהעובדה שהוא לא היה זה שהעביר את ההפעלה ולא עזרו כל ההסברים שלי לעניין העזרה שלי או הקושי להעביר הפעלה כזאת לילדים. הוא היה שבור.
ברגע של שקילות הוא הישיר אלי מבט ואמר:
"אני מבין שאת עשית את המיטב שביכולתך אבל את צריכה להבין שזה לא היה מספיק עבורי. נותרו יומיים לשנת הלימודים ולא אצליח לתקן את החוויה לצורה שבה רציתי שתתנהל. עכשיו אני צריך לבכות קצת לבד ולהירגע ואני מבקש ממך שתצאי ותתני לי להרגע כי אין לך מה לעשות בכדי לעודד אותי".

אתמול לוטן הסביר לי במילים הכי מכובדות שאפשר שהוא לא כועס עלי, הוא מאוכזב ממני. הוא ציפה ממני ליותר. הוא בכה בחדרו ואני בחדרי.
אחרי ששנינו נרגענו והבטנו זה בזו הוא מיד הבין שגם אני בכיתי.
הוא לקח אותי הצידה ואמר לי שהוא מבין שלא הייתה לי כוונה רעה ושהוא סולח לי על הכל. קשה לי להגיד שמיד עלה בי חיוך אבל הבוקר הבנתי איזה אוצר יש לי בבית. איזה פינוק זה לגדל ילד שמתבטא בצורה כל כך ברורה והגונה, בצורה שלא תשאיר משקעים אצל מקבל הביקורת, פתאום הבנתי שלעולם לא אאכזב אותו כל עוד אני שם לשוחח איתו רגע אחרי.

מתוך שיחה אמיתית ופתוחה עם לוטן למדתי, התעצמתי, התרגשתי, בכיתי, חיבקתי וצמחתי.
אני חושבת שאפילו יצאתי מחוזקת מול עצמי עם האפשרות לאכזב מישהו. לוטן לימד אותי שאם באמת עשיתי את המיטב שלי וזה בכל זאת לא היה מספיק עבור מישהו, הוא יבין ויסלח לי כי המיטב שלי הוא הכי טוב שאני יכולה ואין סיבה לכעוס.
יותר מהכל למדתי שאם עשיתי את המיטב שלי וזה לא הספיק אני צריכה ללמוד לסלוח גם לעצמי.

איזה ילד אוצר!