על רכישת הדירה, מכירת הדירה, עזיבת הבית שלי ומעבר הדירה אתם עוד תשמעו. כנראה שהמעבר עוד לא לגמרי חלחל ובטח לא הפרידה מהבית שכל כך אהבתי ולכן גם המילים עוד לא מצאו את דרכם מנבחי ליבי אל המקלדת אבל… בינתיים אני עייפה ועל זה אני רוצה לכתוב לכם.

כבר כמה חודשים שגאי, בעלי המתוק, לא טס לחו"ל מתוקף עבודתו וכנראה שהתרגלתי לנוכחות שלו באופן רציף יותר בבית. השבוע גאי טס לניו יורק ואני נשארתי לבד בבית החדש בפעם הראשונה. איך אני שונאת להיות לבד. זה מטריף אותי.
אז אני לא באמת לבד, יש לי ארבעה ילדים וגם זוג כלבים אבל… איך אני שונאת להיות לבד!

במהלך היום ה"לבד" הזה בעיקר מאתגר. ההשפעה מורגשת יותר בצורה של חוסר גיבוי, עניינים של לוגיסטיקה או חוסר האפשרות להתקשר אליו בכל שעה ולחלוק איתו את מה שעובר עלי אבל בלילה זה כבר סיפור אחר.
אני מוצאת את עצמי שוכבת במיטה, גמורה מעייפות ולא נרדמת.
הבית החדש הוא… חדש 🙂
יש לו כל מיני רעשים שאני לא מכירה ובכלל מכבים זה מקום שקט ולכן אני שומעת כל חרדון שעובר בחצר וכשאני לבד במיטה, נראה לי שהחרדונים עושים חגיגה בגינה.

כל כמה דקות יש איזה רשרוש. כל כמה זמן משהו מרעיש ואני קופצת מהמיטה.
מי שמכיר אותי יודע שבשגרת החיים, אני במיטה כבר ב-21:30 ואם יש איזה משהו מיוחד אז אני אחזיק מעמד עד 22:00 גג.
השבוע ניסיתי את אותה טקטיקה. התייצבתי במיטה ב-22:00 כדי שאהיה עייפה ולא תהיה לי ברירה מלבד להירדם אבל תכניות לחוד ומציאות לחוד.

23:00 ואני עדיין רואה תכניות מטופשות בטלוויזיה, אני חייבת לעשות החלטה. בצעד נועז אני שולחת יד לשלט הטלוויזיה וסוגרת את המכשיר. וואו, איזה שקט. עכשיו אפשר להירדם.
23:30 אני מתחילה לנמנם כשרעש מהקומה התחתונה מקפיץ אותי. אני יוצאת מהמיטה, מדליקה אורות, הלב שלי דופק, קוראת לכלבים, חוזרת למיטה ומנסה להסדיר דופק.
מי יכול להירדם עכשיו? נו יאללה, כמה שלבים בקנדי קראש ואני אחזור לנמנומים.
00:30 ואני בחיים האחרונים שלי במשחק. איזה בזבוז זמן, יאללה סוגרת את הסלולרי ועוצמת עיניים. רעש מהקומה התחתונה מקפיץ אותי. קמה, צועקת "מי זה?", מדליקה אורות, חוזרת למיטה עם דופק מהיר ומריצה סיטואציות מלחיצות בראש של "מה יקרה אם…".
01:30 מתחילה כבר להתעצבן. שארד למחשב ואתחיל לעבוד? אולי כבר אכריז על הפסד במלחמה הזאת? עוד כמה ימים גאי יחזור ואני אשן… גמורה, התלבטות, פייסבוק, פייסבוק, מה עושים?
02:30 כבר ממש מוגזם העניין הזה. יורדת לקומה של הילדים, שולפת את הבלונדיני החתיך והרדום, גוררת אותו למיטה שלי, עוד כמה גלילות בפיד של הפייסבוק… העיניים נעצמות… נרדמת.

זהו? זאת הייתה הבעיה? אני לא יכולה לישון לבד? מתי זה קרה? מה יש בגוף החם הזה לידי שכל כך מרגיע אותי?
זה לא ששחק, החתיך שלי, יכול להגן עלי במקרה שמישהו יכנס הביתה. אם כבר מדברים על זה, לא בטוח שגם לגאי יש מה לעשות במידה שתהיה איזה פריצת מחבלים הביתה אז… למה זה מרגיע אותי שאני לא לבד.
אולי צרת רבים נחמת טיפשים. אז אני טיפשה? עצם העובדה שאני לא לבד היא הנחמה שלי. זה באמת נשמע לי טיעון מטופש אבל הנה אנחנו, יום חמישי, גאי עדיין לא בארץ ואני? השעה 22:00 ואני כותבת לכם. אני לא ישנה.
לא סתם יום חמישי וגאי לא בארץ. יום חמישי של חודש אוגוסט. חופש גדול עם ארבעה ילדים ואין לי תלונה על כך שאני לבד איתם וגאי בחו"ל מלבד זה שאני לא נרדמת בלילה. אז בעצם, מי הכי מציק לי בחופש הזה? אני!
כנראה שגם הלילה אראה כמה תכניות לא חכמות ואז אשבור עוד כמה שיאים בקנדי קראש, לאחר מכן אתלבט אם לפתוח מחשב או לא, אבדוק מי כתב מה בפייסבוק, אקפוץ מכל רשרוש וחלוקה של עיתונים ברחוב לפנות בוקר ואקרוס אחרי שאביא למיטה איזה גברבר שיצרתי.

שונאת לישון לבד. אין לי תובנות עמוקות שהתגלו במשך הכתיבה. שונאת לישון לבד, זה כל הסיפור.
התחתנתי עם אהובי כדי שלא אצטרך להתמודד עם חצי המיטה הריקה ובכל פעם שזה קורה אני מסכנה ועייפה.
לא קשה לי עם זה שגאי נוסע לחו"ל הרבה, קשה לי שהוא לא ישן איתי בלילה.
אוהבת אותו כמו ביום החתונה ולא סובלת להיות רחוקה ממנו.
בבי שלי, מקווה שעשיתי לך מספיק מצפון. בא כבר הביתה 🙂