אף פעם לא השקעתי מחשבה בקללות שיצאו לי מהפה.
פשוט מצאתי את הדבר השנון ביותר או הפוגעני ביותר שהסיטואציה דרשה ושלפתי החוצה.
בורכתי במנגנון הגנה שכזה, וההגנה הכי טובה היא התקפה, לא?

מעולם לא הייתי רגישה במיוחד לדקויות. תמיד השתדלתי לא לקרוא בין השורות ולהניח שמי שאמר לי משהו שיכול להישמע פוגעני, לא באמת התכוון ושזה לא מה שאני הבנתי אלא בא ממקום טוב.
כך חייתי וכך גם אמשיך לחיות את חיי בנוגע לנאמר כלפי. אז על מה אכתוב היום? עלי! 🙂

עד לאחרונה, לא השקעתי שניה וחצי שנייה בהאזנה מחדש לאימרות שהשתרשו בשפה העברית מאז שהייתי ילדה. אפילו לא פעם אחת. עד שהבנים שלי אובחנו על הרצף האוטיסטי בעידן שבו הקללה השכיחה אצל בני הנוער היא "נו, י'אוטיסט".

פתאום אני מרגישה צביטה.
כן, אני יודעת שהם לא מתכוונים "נו, י'אחד שמתנהג כמו הילדים של אלונה".
אני עדיין ממשיכה לחיות את חיי בהנחה שהנאמר לא אישי, לא מכוון אלי, לא בא מכוונה לפגוע אבל… עברתי ליד, שמעתי, נפגעתי ונשלחתי פנימה להתבונן אל תוך עצמי ואל מול המוסכמות החברתיות.

לא מזמן כתבתי טור במאקו. טור שסיפר עלי ועל התגובות שלי לאבחון הילדים שלי.
השקעתי בו המון, קראתי אותו שוב ושוב (ושוב ושוב), שלחתי אותו להגהה, הוא עבר דרך העורכת של מאקו… לא משהו שכתבתי בשנייה ונשלח, משהו שהשקעתי בו הרבה מחשבה בכל מילה ומילה והייתי שלמה איתו.
זמן קצר אחרי שהוא עלה, החלו לעלות אליו התגובות והטוקבקיסטים. איזה עם זה הטוקבקיסטים 🙂
חלקם היו מרוגשים מהסיפור, שאלו שאלות, הביעו תמיכה. תענוג.
חלקם היו מיותרים וכתבו דברים פוגעניים שלא ממש חדרו לליבי ודילגתי מעליהם הלאה.
התגובות היו מגוונות כיאה לטור שזכה למעל 14,000 צפיות.

מגיבה אחת. מגיבה אחת קלעה לי בול ללב.
היא כינתה עצמה "לל" וכותרת התגובה שלה הייתה:
"אהבתי את הטור פרט למשהו אחד".
ישר נכנסתי לקרוא את התגובה. ברור היה לי שזאת לא סתם עוד תגובה מתלהמת ושיש פה ביקורת בונה שאוכל אולי ללמוד ממנה. היא הרחיבה בהסבר וכתבה:
"היה מעניין מאוד לקרוא את הטור. קצת צרם לי שהשתמשת במילה 'מפגרת' לתיאור שלילי. 'מה את מתעלפת, מפגרת, מה קרה?' כאמא לאוטיסטים הייתי מצפה שלא תשתמשי במילה הזו כמילת גנאי כמו שלא היית רוצה לשמוע 'מה אתה אוטיסט??'".

וואו, איך שהיא צדקה!

היא העיפה אותי בשנייה לזיכרון של שיחה שהייתה לי לפני האבחון של הבנים עם חבר, אב לילד עם פיגור שכלי, שסיפר לי שהוא מנסה להוציא מהלקסיקון החברתי את השימוש במילה "מפגר" כמילת גנאי.
אני זוכרת שהאזנתי לו בקשב רב אבל במחשבותיי, לא ממש הבנתי את הבעיה. חשבתי לעצמי שאם לא ישתמשו במילה הזאת, ישתמשו באחרת. אין פה כוונה לפגוע. חשבתי שהוא אולי טיפה מגזים.
אבל ברבות השנים הבנתי שעם או בלי כוונה, זה פוגע.

מאז אותה תגובה של "לל" אני ערנית למילים שיוצאות לי מהפה.
אני לא אשקר, זה לא קל. המילה "מפגר" השתרשה לי בלקסיקון כמילת גנאי וקללה לגיטימית על מנת להעליב מישהו או להעביר עליו את דעתי השלילית מבלי להשקיע שנייה של מחשבה על כך אבל פתאום, כשאני נחשפתי לאיך שזה נתפס מהצד, אני מבינה כמה שזה נורא.

פתאום אני מוצאת את עצמי, לקראת סיום הפוסט הזה, מעבירה לכם את המסר שאותו אב העביר לי אבל… בלי שתהיו שם, בלי שתרגישו את הצביטה הזאת, לא תבינו את המשמעות כפי שאני לא הבנתי את המשמעות. אז בואו ננסה את זה אחרת.
בכל פעם שאתם משתמשים במילת גנאי, חישבו אם החץ שיוצא מפיכם מכוון אך ורק לאדם אליו אתם מכוונים.

"מתנהג כמו איזה מפגר" – מה אתם מנסים להגיד? חישבו שניה על המשמעות? כמו אדם הסובל מהפרעה נוירו-התפתחותית שבה התפקוד האינטלקטואלי נמוך בהשוואה לאדם ממוצע ולעיתים גם סובל מאיחור משמעותי או קושי משמעותי ברכישת מיומנויות למידה, מיומנויות תקשורת ומיומנויות הדרושות לפעולות היומיום? מה לא? לא התכוונתם לזה? כי זה מה שאמרתם. אז אולי כדאי לנסח עצמכם אחרת?

אני חלילה לא מתכוונת לסתום פיות. זאת חובתכם המוסרית להעיר למטומטמים על מצבם. מחקרים הראו שהסביבה סובלת מטמטומם של דבילים הרבה יותר מאשר הם בעצמם לכן, אני לא מציעה לכם לשמור את זה בבטן. חלילה, הביעו דעה 🙂
אז מה כן? שימו לב שאם תאמרו לאותו אדם שהוא "מפגר" לא רק שאתם לא מדייקים בתיאורו, יתכן גם שבעקיפין ובלי כוונה, תפגעו בחפים מפשע. יתכן שעומדת ממש ליד אם לילד מפגר, או שלאותו אדם יש שכן עם פיגור שכלי, יתכן שהחץ שכיוונתם אליו יתפצל ויפגע בעוד אנשים.

מעולם לא הייתי בחורה עדינה.
מי שמכיר אותי יודע שיש לי דרך מאוד בוטה וישירה לבטא את עצמי אבל אני נזהרת להיות חד משמעית ומדוייקת.
באותה בוטות, הרשו לי לזעזע אתכם כיוון שעולם הפיגור והאוטיזם מדבר רק למי שהוא מדבר ולמזלנו כחברה, רובכם לא שם. הייתם מעיזים לפנות למישהו שמתעצל לקום ולומר לו "נו, י'נכה גפיים תחתונות. קום!" או למישהו שמשתעל המון "יאללה, י'חולה סרטן ריאות שלב ארבע. בא נלך כבר"?
רק מכתיבת המשפטים האלה התכווצה לי הבטן ואני מקווה שהקריאה שלהם כיווצה את שלכם.

הכיווץ הזה? הגועל הזה מהבוטות שכתבתי? זאת הצביטה שהרגשתי כשנער אחד כינה את חברו הנורמטיבי לחלוטין "נו, י'אוטיסט".
לא אוהבת שצובטים אותי, זה לא נעים לי.

אני מחנכת דור אחר, אני מגדלת ילדים אחרים.
כשהם משתמשים בקללה, אני אומרת להם בצורה הכי מילולית את פירוש הקללה. גיליתי שלרוב, הם בכלל לא יודעים את הפירוש. זה פשוט משהו מגניב ששמעו מהחבר'ה.
כן, כן, כל קללה. "כוס אמק" כבר לא נאמר בביתנו כשאחד המחשבים מתקלקל אחרי ההסבר המפורט של משמעות המילים שקיבלו כמו גם "מפגר" שהוחלף עם "מטומטם" או "דביל" (כי לפעמים חייבים לפרוק כעס ולפעמים יש באמת אנשים שמתנהגים בטמטום ומגיע להם שיגידו להם את זה).

הילדים שלי לא יצבטו את מי שסביבם. לא בכוונה ולא בטעות. הם לא יעשו את זה כי אני לוקחת את הזמן הזה לעבודה על עצמי ואז עוברת הלאה לעבודה על הילדים, על הדור הבא. ואתם?

מודעות פרסומת