שוב תקופה ארוכה שלא כתבתי ולא בגלל שאין לי מה לומר.
הפוסטים מתחילים אצלי בראש, לפעמים אני מקליטה אותם בתמצות שלא אשכח ולפעמים שוכחת גם להקליט והנה עוד יום עבר בלי שאוציא את הגיגי מוחי.
היום אני עוצרת הכל, יושבת לכתוב לפני שיהיה מאוחר מידי כי לפני יומיים, קיבלתי את החדשה ששולי נפטרה.

אשלח אתכם כמה חודשים אחורה בזמן.
המקום, בייתי הישן.
הזמן, אמצע הלילה. במונחים שלי זה בערב 21:00 🙂
מה היו מעשי, ישבתי עם בעלי (המתוק) בסלון וראינו פרק בסדרה שאנחנו עוקבים אחריה. הבית היה חשוך ושקט כשהטלפון צלצל:
קול מהצד השני: "שלום, אלונה?"
אני: "אכן"
קול: "שמי אפרת, קיבלתי את המספר שלך מרונית, את יודעת מי?"
אני מריצה לעצמי בראש את עשרת הרוניות הראשונות שאני מכירה, מביטה קדימה למחשבות שעומדות בתור, רואה שיש עוד כ-27 רוניות הממתינות להבדק ומוותרת על התענוג.
אני: "אני מאמינה שכן, איך אפשר לעזור?"
קול שמעכשיו כבר זוהה כאפרת: "יש לי חברה מדהימה. אישה מיוחדת שחלתה במחלה הארורה. היא מתחילה ממש בקרוב את הטיפול הכימותרפי ורגע לפני נשירת השיער ואיבוד האנרגיות, רציתי להפתיע אותה ולעשות לה צילומים למשפחה. הבנתי שאת האישה לפנות אליה?"
אני: "בוודאי, מתי צריך להתייצב?"
אפרת: "אז זהו ש…. הטיפול מתחיל ביום ראשון וחשבנו להספיק לפני אז מחר. זה בסדר?"
אני: "אין שום בעיה, מתי?"
אפרת: "אז זהו ש… חשוב שכל הילדים יהיו ויש לה ילדה צעירה שהיא עוד בחוגים. אפשר שזה יהיה אחר הצהרים? חמש/שש. זה בסדר?"
אני: "אין שום בעיה, לאן להגיע?"
אפרת: "אז זהו ש… זה לא במודיעין. זה ישוב לא רחוק משהו כמו 25 דקות מהעיר. זה בסדר?"
אני: "כן, אין שוב בעיה, מחר בחמש אצלכם. אין שוב בעיה"

הייתה לרגע דממה בשיחה אבל ממש לרגע. לא אני ולא אפרת שתקניות.
אפרת: "לגבי התשלום, אנחנו, החברות מארגנות את זה, כמה תגבי על הצילומים?"
אני: "האישה המדהימה שתיארת הולכת לצאת למלחמה על חייה. אם אני שולחת אותה מלאת תחמושת וצידה למלחמה, זה תשלום הגון מספיק עבורי. זה ממש בסדר."

אחרי המון "יו, תודה" וכיו"ב חזרתי לסדרה שלי עם גאי ולא השקעתי בזה הרבה מחשבה.
למחרת, גאי חזר מוקדם, אני יצאתי לדרך וכשה"וייז" הראה 7 דקות ליעד קיבלתי שיחה מאפרת. שולי התמוטטה בבית ופונתה באמבולנס ממש עכשיו.
הסתובבתי חזרה לביתי ונדדתי במחשבות.
איזו טעות! איזה פספוס!
היינו צריכים לקבוע מוקדם יותר, הייתי צריכה לסרב, מה אני צריכה את העצב הזה עכשיו בחיי.
כיביתי את הרדיו ונהניתי לעצמי מהנדידה לתוך המחשבות. חלקן היו טובות, חלקן היו עצובות. מחשבות על החיים, על פספוסים… כמה זמן לא חשבתי בשקט.

למחרת קיבלתי שיחה נוספת, שולי חזרה הביתה וביום שישי זה יהיה נפלא אם אוכל להגיע.
לא אלאה אתכם בתלאות אותו יום שישי עבורי ועבור משפחתי. נציין בקטנה שזה היה אחד מימי השישי העמוסים ביותר שחוויתי עד היום וכל העומס שהיה מתוכנן לי נפרס עד השעה 16:00 של אותו יום שישי.
אפרת: "זה בסדר? מסתדר לך בשישי הזה? בערך ב-13:00?"
אני: "בטח, אין שום בעיה" 🙂

חניתי מחוץ לבית כפרי מוקף המון חתולים ובשביל הכניסה אדון וגברת לבושים לבן, מוארים, אוהבים. חשבתי לעצמי שזאת בטח מי שדיברה איתי בטלפון.
מהר מאוד הבנתי שאלו שולי ובעלה שחיכו לי בשביל הגישה לבית וכשהבנתי שאלו בעלי הבית, היה ברור לי שזה לא סוף הסיפור שלה. ככה לא נראית חולת סרטן אגרסיבי כפי שתואר לי.

המשפחה מדהימה, הבנים גדולים, חסונים וחזקים, הילדה יפה שאי אפשר לתאר, הבעל מרוגש, מחבק ואוהב, החברות מקיפות ומפנקות אישה אחת במרכז.
קצת עייפה, קצת נבוכה, הרבה מרוגשת והמון שמחה. ויפה!!! כמה שהיא יפה!!
לא יפה כמו שאומרים על מי שכבר לא איתנו כי לא נעים וחייבים. יפה ממש. אישה מדהימה.

הייתה אוירה שונה בצילומים האלו.
לא היה עצוב אבל גם לא שמח. לא היה רועש ולא היה בלאגן. בהתחלה לא ידעתי מה השונות ואיפה ההבדל אבל עכשיו כשאני כותבת הכל מתבהר.
צילומי משפחה הכוללים ארבעה בנים ובת כשהבנים כבר בגיל העשרה המתקדם בדרך כלל מלווים באמרות מרגשות כמו: "נו, די כבר בא להצטלם" או "עזוב את הנייד ותגיע, לא אכפת לי. שיהיו לנו כמה תמונות משפחתיות כבר, נו". באמת, צילומי משפחה זאת שמחה 🙂
באותו יום שישי היה שקט מופתי ושיתוף פעולה.

שיתוף פעולה? לא בטוח שזאת ההגדרה הנכונה.
הילדים, מהקטנה ועד הבכור, גמעו בצימאון כל רגע עם אמם. כל בקשה שלה או שלי לפוזה נוספת, מבט מזווית אחרת, החלפת בגדים או החלפת מיקום התקבלה בהסכמה ורצון הדדי. אם הייתי יכולה לשים בועה של טקסט מעל כל תמונה הייתי ממלאת אותה במשהו כמו "מה שתרצי, רק שתמיד נהיה ביחד".

לא הצלחתי להתנתק מהמשפחה הקסומה הזאת.
משהו בי חזר ושאל את שולי לשלומה כל כמה ימים ורציתי, קיוויתי לסוף טוב יותר שלא הגיע.

אנחנו נמצאים במירוץ החיים. כך אומרים.
מתרוצצים בין המשימות החשובות, לדחופות, לאלו שאנחנו רוצים לעשות, לאלו שלא הספקנו לעשות… לפעמים זה ממש מרגיש מירוץ.
אתמול ישבתי לקפה עם איש מיוחד. לא הכרתי אותו לפני כן אבל כבר בדקות הראשונות של הפגישה ניכר היה שאנחנו מדברים באותה שפה. הוא סיפר לי על עצמו ועל מה שהוא עושה ובין היתר, הוא סיפר לי על חוויה קשה שעבר וסיכם: "אנחנו כל הזמן רצים במבוך, מנסים לתפוס את הגבינה. אני בכלל לא ידעתי איפה הגבינה. רק רצתי"
"איפה הגבינה?" איזו כותבת מדהימה, חשבתי לעצמי.

אני לא חושבת שאני שם. מאז שהפכתי לעצמאית, החלטתי שאני אוכלת רק גבינות שטעימות לי ואם אין אותן באופק אז אני יוצרת וממציאה לי גבינות.
אני בהחלט יודעת איפה הגבינה וגם לרוב תופסת אותה. מה שגורם לי לרוץ כמו משוגעת במירוץ הוא ריבוי הגבינות שלא מותיר לי זמן. ואז שולי נפטרה.

ביום שלישי, קיבלתי הודעה שולי גל (גלוזר) הלכה לעולמה. הדבר קרה תוך כדי שינה, כשבעלה וילדיה היו לצידה.
החברות הקרובות שלי יודעות שיום שלישי האחרון היה עבורי עמוס מנשוא. קראתי לו "יום שלישי הגדול" כיוון שרציתי לאכול כל כך הרבה גבינות. לא רק רציתי, גם אכלתי! לא פספסתי אף גבינה.
יום שלישי האחרון היה עמוס כאותו יום שישי שהגעתי לאישה המיוחדת ההיא וזכיתי להכיר מלאך.
באותו יום שישי, ידעתי לעצור הכל. ידעתי שיש דברים שלא תהיה הזדמנות שניה לעשות אותם. ידעתי שלא יקרה כלום אם אניח לכמה גבינות לחמוק מבין מלתעותיי והבנתי כמה חשוב לא לעשות הכל.

כשהתיישבתי לכתוב את הפוסט, התכוונתי לסיים אותו כשאומר לכם לעשות הכל בחיים.
לעשות הכל, עכשיו וללכת לישון כל לילה בלי חרטות. אבל עכשיו אני מבינה שהסיבה שרציתי לומר לכם לעשות הכל היא כי מה שלא עשינו לא חשוב. ואם מה שלא עשינו לא חשוב, אז לא צריך לעשות את הכל. ואם לא צריך לעשות הכל אז אפשר להפסיק לרדוף אחרי גבינות ולהתחיל להרגע.

מהיום אני אלך לישון עם החוויות של מה שעשיתי היום ועם התכניות של מה שאעשה מחר.
אני מציעה גם לכם, לפני שיהיה מאוחר…

מודעות פרסומת