מאז שפרסמתי את הספר החדש, השאלה הזאת רודפת אותי לכל מקום אליו אני הולכת. החלטתי להסביר בצורה מרוכזת איך קרה שאחרי ספר הדרכה לגידול ילדים על הרצף האוטיסטי, כתבתי רומן אירוטי לוהט 🙂

כשאני רוצה לכתוב בלי שיפריעו לי, אני עושה את זה בלילות.
אני ממתינה שכולם ירדמו (כולל בעלי המתוק) ואז אני מתגנבת החוצה ממיטתי ומתיישבת על המחשב וכותבת כדי שבסיום הכתיבה, גם אני אוכל לשכב בשקט במיטה ולהירדם.
בחופשת סוכות משהו בשגרת הכתיבה שלי השתבש.

סיפור על בחור שפגשתי לפני שנים רבות הוציא אותי מהמיטה ובמקום טור, בלוג או סתם כמה עמודים שיאפשרו לי לשחרר את מה שבוער בי לצאת ואוכל לחזור לשנתי, פתחתי בכתיבת ספר. רומן. רומן אירוטי.
בחור שפגשתי לפני הרבה שנים, ישב לידי כשהמתנו בתור וסיפר לי על התייתמותו מהוריו בגיל צעיר במיוחד. הוא סיפר שאחיו התאומים גידלו אותו והפך אותי כשעיקר הסיפור שלו היה על איבוד בתוליו לילה לפני איבוד הוריו. הבטתי בו ונדמה היה לי העוצמות אצלו קצת התערבלו.
הייתי אז רק בת 19 אבל גם ללא אינסטינקטים אמהיים, יכולתי לראות שאת עוצמת הרגשות על איבוד הוריו, הוא הפנה לכיוון איבוד בתוליו ומאז, על פי מה שסיפר לי, נראה שהוא הלך וניסה לשחזר את אותו ערב.

חשבתי עליו בלילה. דמיינתי אותו במערכת יחסים, בהורות, בחברות.
תהיתי איך הרגיש באותן 24 שעות גורליות שהפכו את חייו והביאו אותו להיות אותו אדם שישב לידי.
קמתי את המחשב בכוונה לכתוב את סיפורו.
קיוויתי שמתוך זווית הראייה שלו, אוכל להבין קצת יותר את ההיגיון שמניע אותו.
כתבתי את "פתח הדבר" של הספר מזווית ראייה של צופה.  בסוגות כתיבה, יש כמה זוויות מהן אפשר לספר את הסיפור ובתחילה רציתי להיות זבוב על הקיר בחייו של אותו בחור, דניאל.
סיימתי את אותם עמודים ולא הרגשתי מסופקת. לא הרגשתי שהבנתי את המניע שלו, של דניאל.
זרקתי את כל הכתוב לפח המיחזור של המחשב שלי ופתחתי מסמך חדש.

"אור חזק חדר דרך חריץ שנפער בעיני והעיר אותי" כתבתי והרגשתי את עיני נפקחות ומסתנוורות.
פתאום הייתי אני דניאל, מתעורר וחיי את אותו זיכרון שהוא סיפר לי ונסחפתי עם הסיפור.
ניהלתי שיחות עם אחיו, הוריו ועם עצמו. לפתע הגעתי לשלב בסיפור בו הוא מאבד את בתוליו והכתיבה לא נעצרה לי. לא יכולתי לתמצת את הכתוב, לא יכולתי לחסוך בתיאורים ולא יכולתי שלא לספר בדיוק איך איבדנו, דניאל ואני, את בתוליו.
כשסיימתי את הפרק הראשון, פתאום הבנתי שהוריו נהרגו, שבתוליו אבדו ושאני שם עמוק איתו בתוך הכתוב. לא יכולתי לעצור בזה. השעה הייתה כבר מאוחרת מאוד (או מוקדמת, תלוי אם מודדים משעת הלילה או הבוקר) ואני עדיין לא הייתי מסופקת.

נשענתי על הספה והיבטתי בכתוב. האותיות היו קשות לי לקריאה חוזרת.
קשה היה לי לקרוא על חוויתו הראשונה של ילד בן 12 עם חיילת בת 18. לא כי קשה היה לי להאמין אלא כי לא רציתי להאמין. הייתי חייבת להמשיך ולכתוב את הפרק השני. הפרק הבא בחייו של דניאל. בשיחתי איתו באותה פגישה רגעית, לא דיברנו על הפרקים הנוספים. רק ראיתי אותו, את דמותו, שמעתי את זווית הראייה שלו עלינו, הנשים ועל סיפור חייו שבעיני, תרם רבות לאותה זווית ראייה. החלטתי שאם למישהו מגיע פרק ב' בחייו, זה לדניאל.
הזדקפתי, הנחתי אצבעותי על המקלדת והמשכתי לכתוב.

"השארתי לך משהו על השיש" כתבתי לבעלי בהודעת וואטסאפ בסיום כתיבת הפרק השני ועליתי לישון. בבוקר הוא התעורר לפני (אני הייתי עייפה מהכתיבה המאוחרת) ובעלי חזר חזרה למיטה כשסיים לקרוא 😉
אחריו שלחתי את הפרקים לחברה טובה שנזפה בי על כך שכתבתי כזאת יצירה כשבעלה נמצא בחו"ל. זה היה הרגע שהבנתי שכדאי להמשיך ולדמיין את דרכו של דניאל.
הפעם לא יכולתי להתאפק ולחכות ללילות. בכל רגע פנוי כתבתי וגם באלו שפחות היו פנויים.
אני ממש זוכרת יום אחד שחשבתי שאכתוב איזה חצי שעה אבל נסחפתי לכתיבת אחת הסצנות הכי הארד קור בספר. באמצע תהליך הכתיבה,הילדים חזרו מבית הספר ובין הגשת שניצלים למזיגת מיץ המשכתי וכתבתי.
ישבתי בשולחן הסלון וכתבתי כמו אחוזת טירוף.
"אמי, אפשר עוד קטשופ" שמעתי את אחד הילדים מבקש בזמן שאני בכלל בעיצומה של סצינת סקס מתקדמת ביותר.
"רגע, לא עכשיו" צעקתי לעברו כשהבנתי שאולי זה לא הזמן האופטימלי לכתיבה.

נשלחתי דרך הספר לזכרונות של דניאל וניסיתי דרכם להבין מה עבר עליו מאותו יום גורלי בו התחלתי את הספר ועד רגע לפני הגיוס שלו. כתבתי אותו ביום משפחתי בו הוא חוצה גבול מאוד אסור ומשלם על הטעות הזאת ביוקר. חוויתי איתו את נקודת המפנה בה הוא מבין שהדרך בה הוא אוהב היא לא נורמטיבית, שהדרך בה גדל לוקה בחסר.
גם עכשיו, כשאני לקראת סיום כתיבת הכרך השני, עוד לא הגעתי איתו לשלב בו הוא מבין מהו אותו חוסר אבל אני מאמינה שביחד נגיע לשם.

התלבטתי רבות אם לצאת לאור בשמי האמיתי או לא.
חששתי מאלו שיקראו ויזדעדעו לקרוא איך אמא לארבעה בנים מתנסחת. חששתי מהטוקבסקיסטים למיניהם ומהמגיבים. חששתי מהשלב בו בני יהיו בוגרים מספיק לקרוא את הכתוב ואולי חבריהם מבית הספר יציקו להם, חששתי מהרגע שבו אמי תקרא ותחווה דעה, אחי הגדול, חמי וחמותי… חששתי מאוד. לבסוף החלטתי שמה שאני רוצה להעביר לילדי הוא מסר ברור.
אני אהיה מי שאני ומי שזה לא מתאים לו, אני לא רוצה אותו לידי גם ככה.
מסר שהייתי רוצה להעביר לדניאל אילו הייתי לידו.

לבסוף העליתי פוסט בפייסבוק וכתבתי כך:
"לפני כחודש, שוב נדדה שנתי.
נזכרתי בבחור שפגשתי מזמן, קמתי אל המחשב וכתבתי את סיפורו.
חלקו של הסיפור שכתבתי מתבסס על מה שסיפר לי דניאל ואת חלקו האחר, השלמתי בעצמי.
כתבתי את המסע הכי משמעותי שלקחתי אל תוך עצמי ממנו יצאתי אישה אחרת אבל שלמה יותר עם עצמי. באותו הלילה כתבתי את הפרקים הראשונים של רומן הביכורים שלי, רומן אירוטי.
כן, כן. רומן אירוטי. רומן שיעורר בכם דברים שכבר מזמן כבו ויסחף אתכם לעולם של תשוקה ואהבות ללא גבולות.
בתום בדיוק ארבעה שבועות, סיימתי את הכרך הראשון מבין ארבעה שילוו את אותו בחור בתהליך ובדרך שהוא עובר ולצידו, גם אני אעבור את התהליך והדרך שלי.
התלבטתי אם להוציא את הספר תחת שמי האמיתי או לא והחלטתי שאני לא ממציאה שום דבר חדש. כתבו ספרות אירוטית לפני ויכתבו אחרי. החלטתי לצאת לאור בשמי ולהאמין בכם שתגלו את הבגרות והאומץ לקרוא דברים שאולי תופתעו לגלות שמסקרנים אתכם.
מרגע זה ואילך, אני מבטיחה לעצמי להקשיב ללילות נדודי שינה, לכתוב את כל מה שבוער בי לצאת ולא לפחד לפרסם את היצירות שלי עקב החשש מדעת הקהל ומהתגובות. אני מבטיחה לעצמי להאמין ביכולותיי. אני מאחלת לעצמי לאזור אומץ ולפרסם כל יצירה בה אתגאה."

התגובות המדהימות של הקוראות הרימו לי את המצברוח ומאז אני ממשיכה וכותבת בכל רגע פנוי את ספרי ההמשך. בעוד כחודש, יצא הכרך השני בסדרה "לומד לאהוב" לאור.
את הראשון, ניתן לרכוש מהקישור: "לומד לאהוב" אלונה ירדן