בתור נערה מתבגרת, למדתי על האהבה של הגדולים בתכניות הטלויזיה. אז, תכניות הטלויזיה והסרטים היו הרבה יותר מעודנים וסצינות הסקס בהם הסתכמו ברגעים שאחרי.

בחודשים האחרונים , אני מסתכלת בתכניות הטלויזיה בעינים אחרות. שיפוטיות יותר.
אני צופה בסצינות אהבה גרפיות ומפורטת ומתאכזבת לגלות איך עובדים עלינו בעיניים.
אני רואה איך הזוג שבוער בתשוקה תמיד מתקמר ונאנח באורגזמה מעוררת קנאה בדיוק באותו הרגע אחרי שלושים שניות של עבודה לא קשה במיוחד ואני תוהה עד כמה נערות צעירות מאמינות לשקר הזה. אני תוהה כמה נשים חיות בתחושה של כישלון כשהן צופות בסצינה כזאת.
כמה נשים חיות בתחושה שחיי המין שלהן לא רק שלא משתווים למה שמשתקף במסך הטלויזיה אלא אפילו לא מתקרבים לשם.

אז את משבר גיל הארבעים שלי אני חווה (בגיל 37 ומשהו) בצורה של כתיבת ספרות בז'אנר האירוטי ומאז שהתחלתי, הרבה שואלים אותי למה דווקא בתחום הזה והמבוכה שבפניהם היא התשובה לשאלה עד עכשיו לא מצאתי את התשובה המילולית המדוייקת לשאלה הזאת.
תמיד ברחתי ל"ככה יצא" אבל כשסיימי לכתוב את "עונג שבת", הבנתי את התשובה המושלמת לשאלה הזאת.
אני לא כותבת סקס ואני גם לא כותבת רומנטיקה או אהבה. אני כותבת על נושאים שחשוב לי לדבר עליהם ועל נושאים שאני מרגישה שאחרים היו רוצים להעלות לדיון אבל מתביישים.
אני כותבת כמו שאני תמיד כתבתי. אני כותבת את המציאות בצורה הכי חשופה ואני עוטפת אותה במשהו יפה כדי להקל על הקוראים. כנראה שהבנתי שאם זה נושא שלא נעים לדבר עליו, הסקס והקומדיה מקלים על המבוכה שבקריאה ומאפשרים לקוראים להתרכז ולחוות את החוויה.

"עונג שבת" הוא ספר חדש, קליל ונעים עם מסר שחשוב לי מאוד להעלות לדיון.
את הספר התחלתי לכתוב אחרי ארוחת בוקר עם חברות בה העליתי בהפתעה את הנושא שאף אחת לא מדברת עליו בשום מקום. לא עם בעלה, לא עם חברות… ששש לא לדבר על זה.
ברגעים הראשונים כולן היו קצת בשוק מהחדירה שלי לחדר המיטות שלהן בין החביתה והגבינות אבל בעזרת ההומור וההתעלמות שלי מגלגולי העיניים, השיחה החלה לזרום בקלילות ועל פני כולן ניכרת הייתה ההקלה והסקרנות לגבי מצב המציאות אצל הנשים האחרות.
"מי פה לא חוותה אורגזמה מעולם?" שאלתי מיד אחרי שאחת מחברותי העבירה לי את המלח.
שקט השתרר מסביב השולחן וכל אחת הביטה בשניה שישבה מולה עד שכולן חזרו לנעוץ בי מבטים.
"אם כך, אני מבינה שכולכן גמרתן לפחות פעם אחת בחייכן?" המשכתי בהתעלמות מהמבוכה בתקווה שזה יעזור להן להשתחרר וצדקתי.
"ברור שגמרתי" ענתה החלוצה בעלת התעוזה והאומץ לחשוף.
"זה לא ברור בכלל" אמרה אחרת שקטה קצת יותר שישבה על ידה ושימחה אותי ללא יצירת קשר עין.
"מה זאת אומרת 'גמרתי'?" שאלה השלישית והמשיכה "מחדירה או גם בלי?" היא השלימה והשיחה נפתחה.

גיליתי שמשיחה פתוחה וכנה, ניתן היה בקלות להבין שאנחנו לא כל כך שונות אחת מהשניה ושהתדמית המחויכת שנפרשת על פני הרשתות החברתיות לא תמיד מייצגת את מה שקורה בפנים.

אחרי אותה שיחה מדהימה ופתוחה, פתחתי את המחשב ויצאתי למחקר בו גיליתי עד כמה הסקס שמוצג לנו בתקשורת שונה מזה שרוב הנשים חוות בדלתיים סגורות והחלטתי לכתוב קומדיה אירוטית בתקווה לשחזר עבורכן את אותה שיחה מדהימה שהייתה לי בארוחת הבוקר עם חברותי והשאירה אותי בתחושה נהדרת.
מאז, נפגשתי עם נשים נוספות, שאלתי מומחים העוסקים בתחום, קראתי מאמרים, מחקרים, ראיתי סדרות טלויזיה רוויות מיניות, זוגיות ועוד…

אני מניחה שאילו לא הייתי מתחילה את השיחה הפולשנית עם חברותי בצורה כל כך קיצונית, "עונג שבת" לא היה בוקע ממני אבל כיוון שראיתי עד כמה הוקל לכל אחת מיושבות השולחן כשהן הבינו שהן לא לבד, שאין בהן כל פגם ושהן לא דפוקות, החלטתי להרחיב את השיחה אל מעבר ליושבות השולחן.
לא רק שהן לא לבד, מהמחקר שקראתי גיליתי שכ-30% מהנשים לא חוות אורגזמה בכלל וכמעט כל אלו שכן לא מרגישות נוח לבוא בדרישה מבן הזוג לחוות את שיאה בכל מפגש מיני ותולות את הסיפוק שלהן בקרבה, במגע, באהבה וגם מאמינות שזה מספיק להן.

הדרך שלי היא הכתיבה לכן בחרתי לכתוב על הנושא ולהזמין את שאר נשות העולם להכיר את המציאות ולהתענג באמת. החלטתי לכתוב סיפור מציאותי.

הסיפור של שרון היא שרון בעצמה ושרון היא כל אחת מאיתנו. כל אחת שבמקום ליהנות מערב נעים עם חברות, התרכזה בפצעון שיצא לה במרכז המצח או אחרת שבמקום לשבת בנינוחות בדייט הראשון מול הבחור החתיך שממולה הייתה עסוקה בשינוי זוויות היציבה כך שקווצת שומן כזאת או אחרת לא תבצבץ ותופיע.
הסיפור "עונג שבת" מתייחס לכל מי שמוותרת על הנוחות והרצונות שלה כדי לרצות ולענג אחרים במקומה בין אם באופן מיני ובין אם לא.

נשמע מוכר בצורה כואבת, לא?
אם מתחשק לכם לקרוא ולראות מה שהכנתי עבורכם, לחצו כאן 🙂