מאז ומתמיד אני חווה את המשפט "אלונה שקט!" .
כשחילקו לכולם יכולות להשתלב בקהל, אני חושבת שהייתי בים ופספסתי את התור לקבל את המנה שלי מהיכולת הזאת. פשוט אין לי את היכולת לטוס מתחת לרדאר מבלי למשוך תשומת לב.

נכון שלפעמים זה נפלא ושב-95% מהמקרים אני מתה על זה שיש לי את היכולת להתבלט במיוחד שאני מטר חמישים ושתיים ואם אני לא אתבלט מי בכלל ידע שאני קיימת?
אבל דווקא ב-5% מהמקרים שאני לא עשיתי כלום ואני ממש לא רוצה להיות אחראית על משהו שנעשה, אני מתויגת מכוחו של הרגל וזה מוציא אותי מדעתי.

כמו בכיתה ג' גם באספות הורים.
כשיש התקהלות של הורים ויש 2-3 שמדברים מאחור, בין אם אני הייתי ביניהם ובין אם לא, המורה או הגננת פונה ישירות אלי ואומרת "אלונה שקט!".
דווקא עכשיו, כשאני מבוגרת ויודעת שרוב הסיכויים שייטפלו אלי, אני משתדלת להיות בשקט ודווקא עכשיו אני שמה לב שזה בכלל לא משנה כי אין לי את היכולת להתנהל מתחת לרדאר.
זה לא תמיד מגיע מכיוון סמכותי וממפגשים בהם אני אמורה לשבת בשקט, לפעמים סתם מפגש עם חברות שבו אני משתדלת לשבת בצד מסתיים בזה שכולם מעירים לי על כמה דיברתי או באיזו עוצמה צחקתי.
אני לא יכולה להגיד שאני אוהבת את זה אבל בטח לא שונאת את זה.

הפוסט הזה מתבשל בי כבר שנים אבל אחרי אירועי החודשים האחרונים הוא חייב לצאת.

אני שלמה לחלוטין עם הגרסה הנוכחית של עצמי, זה לא סוד. אני שלמה עם כל קמט, צלוליט וסנטימטר שזכיתי לו. כמו לכל דבר בחיי, גם לאי היכולת שלי להשתלב מבלי למשוך תשומת לב יש יתרונות וחסרונות ולא הייתי מוותרת עליה לעולם.
כמו כל ילדה צעירה, חלמתי להיות מפורסמת ובשנים האחרונות, במודיעין הקטנה, הגשמתי את החלום. לפני כמה זמן, ישבתי עם אמי בקניון ועצרה אותי אישה נחמדה שזיהתה אותי מתמונות שפורסמו בפייסבוק או בתקשורת המקומית ושאלה אם אני אלונה ירדן. בתחילת השנה כשעמדתי בתור ב"אייס" עם גאי, בעלי המתוק, אדם (גבוה במיוחד) שאל אם אני אלונה ירדן בעלת הבלוג וגם המשיך לומר שהוא עוקב, קורא ונהנה. לפני שבוע כשעשיתי קניות לקראת יום ההולדת של אחד הבנים כמה אנשים שאני לא מכירה פנו אלי וציינו את פועלי בעיר ואת הערכתם.
פתאום הבנתי שבמודיעין הקטנה, הגשמתי חלום. בקטנה.

אז למה אני כותבת לכם היום, אחרי שכל כך הרבה זמן שתקתי? כי אתמול עברתי חוויה של ממש.
אישה מדהימה (שעליה עוד אכתוב פוסט מיוחד וממוקד) חגגה אתמול יום הולדת 40 בהשקה של ספר חדש שהוציאה לאור. היא ארגנה מסיבת מפוארת וחגיגית באולם אירועים בראשון לציון והזמינה אותי כמו גם את קהל הקוראות שלה.
בהתחלה התלבטתי אם לבוא לבד או לא, ידעתי ששתי נשים ממודיעין אותן אני מכירה מגיעות, ידעתי שגאי בלוס אנג'לס (שוב) ושהילדים לבד, ידעתי שאני צריכה להיות זאת שאקום בבוקר לארגן את הכריכים לבית הספר וידעתי שאהיה עייפה מאוד ביום המחרת.
ידעתי את כל זה ובכל זאת החלטתי לצאת לדרך ולתמוך, לעודד, להריע לאישה שכל כולה נתינה ועוצמה נשית.

כשהוייז הכריז שאני נמצאת במרחק 8 דקות מהיעד, השבעתי את עצמי שאשב בשקט בצד, שלא אתן לאופי המרגיז שלי במה לצחוק בקול רם, לספר סיפורים בקולי קולות, להשתלט על השיחה או  להתבלט בכל צורה שהיא. החלטתי שאגיע, אמצא מקום נחמד לשבת בו, אחגוג יומולדת לחברה טובה ואלך הביתה.
מצאתי חנייה בקומה -2 בחניון הכי מפחיד בראשון לציון, חלפתי על פני נוער אבוד שעשה אלוהים יודע מה בחדר המדרגות האפל ומצאתי את דרכי אל אולם האירועים.
מול עדשת המצלמה עמדה האישה היפה וסביבה הקוראות האדוקות שלה שהגיעו מרחבי הארץ לקבל חיבוק, לזכות בתמונה, להכיר את העוצמה ולרכוש את ספרה החדש.
לבי דפק במהירות כשחיכיתי לתורי וזכיתי גם אני לחיבוק מפנק ממנה. התרגשתי לחוות את חום גופה של הסלב הענקית הזאת, הסופרת המוכשרת ואף התרגשתי כשווידאה שלא שכחתי להביא לה עותק מספרי החדש.
"למי לתת אותו?" שאלתי אותה.
"תמצאי את דקלה ותגידי לה שזה בשבילי" היא ענתה ומיד פיניתי את מקומי כדי לאפשר לאחרות להתעטף בה.

אחרי שלוש נשים אותן שאלתי מי היא דקלה, מצאתי אותה, הפקדתי בידיה את העותק מספרי ושמתי פעמי לכיוון השולחנות שהיו פרושים באולם האירועים.
"אלונה?" שמעתי קול מהוסס אומר מאחורי.
"כן?" עניתי והסתובבתי אל קבוצה של ארבע נשים שעמדו מאחורי והביטו בי.
"ידעתי שזאת את… אני מתה על הספרים שלך" אישה יפה בשיער מתולתל גולש אמרה לי והמילים נעתקו מפי.
"יו, תודה" עניתי מופתעת וניסיתי בכל הכוח לזהות את השם והפרופיל מאחורי האישה ששימחה אותי כל כך "אני מצטערת אבל… אני לא מזהה" אמרתי והיא חשפה את שמה וזהותה וימים שלמים של התכתבויות איתה צפו ועלו בראשי בצורה כמעט מיידית.
הייתה זאת קוראת שעוקבת אחרי כבר הרבה מאוד זמן ואחרי כל ספר שהוצאתי פנתה בפרטי וקשקשה איתי עליו.
"בתמונות חשבתי שאת שחרחורת" אמרה אחת אחרת וזאת שלידה מיד תיקנה אותה ואמרה שזה תלוי אם אני בשיער אסוף או פזור וכשהן דיברו ביניהן על צבע השיער שלי בתמונות יכולתי לחוש בזרימת הדם המואצת לפניי שוודאי הסמיקה את לחיי.

ברגליים רועדות, כשהסיכוי שעוד קוראות יזהו אותי מוחשי ומסקרן, עשיתי את דרכי אל האולם המרכזי.
בשולחן פינתי, זיהיתי את אחת החברות שהגיעה ממודיעין ונשמתי לרווחה. אני לא אהיה לבד. מצויין. נופפתי לה לשלום וצעדתי במהירות לכיוונה כשחיוך מטופש מרוח על פני.
"אלונה!" מישהי שחלפתי על פניה אמרה ואישרתי לה שזאת אני. את פניה זיהיתי ישר מתמונת הפרופיל שלה ומיד התחבקנו כמו חברות ותיקות למרות שזאת הייתה פגישתינו הראשונה.
"יו, אלונה!" אחת אחרת הגיחה מאחורי החיבוק "יאללה, מתי דניאל שלי אצלי ביד?" היא שאלה וסיפרה שהזמינה באותו יום את הכרך הרביעי לו היא מחכה בקוצר רוח.
ללא כל שליטה, הריאות התמלאו באוויר והמשכתי בדרכי לכיוון אותה חברה שזיהיתי.
שוב עיני עצרו אותי בדרך כשפניה של סוקרת ספרות שהתאהבה בדניאל (הדמות הראשית בסדרת הספרים שלי) נצנצו לי ולא יכולתי שלא לגשת אליה לחיבוק.
עוד שתי נשים שישבו איתה בשולחן זיהו אותי וסיפרו על חוויות הקריאה שלהן ו… אתם כבר מבינים לאן אני מכוונת עם המשך תיאור הערב?

בכל פינה הייתה מי שניסתה ליצור איתי קשר עין, לספר לי משהו, להצטלם, לשאול או לשתף בחוויות הקריאה. היו ששאלו על התכניות לעתיד, היו שסיפרו שהכתבות שפורסמו עלי הצחיקו אותן, היו שאמרו שחיכו לפגוש אותי והיו שלקחו אותי הצידה כדי לדבר על הילדים שלהם שמאובחנים על הרצף האוטיסטי. אחת אפילו הביאה במיוחד עבורי קטע קריאה מודפס ומרגש כי קיוותה שאגיע וניפגש.
כל פנייה, כל שאלה, כל מבט וחיוך רק הבהיר לי שהגשמתי חלום ולא בגלל שישבתי בצד והשתדלתי להיות בשקט.

אין לי את היכולת לשבת בקהל ולא להתבלט.
זה יכול להיות יתרון אבל גם סוג של מגבלה. זה יכול להתקבל בחיוב אצל הסובבים אותי וזה יכול להיות מעיק מאוד. אני מבינה. אני לא עיוורת. אני יודעת אבל… אין לי בחירה בנושא.
אין לי בחירה אם להיות בשקט או לא כי אין לי את היכולת הזאת בתוכי.
לעומת זאת, יש לי את היכולת לעשות בחירות אחרות!
אני בוחרת לראות את זה כיתרון ולהזמין את מי שאני לא באה לו טוב ברשתית העין להתרחק ממני.
אני בוחרת להשלים עם זה שיש מי שהרעש שבוקע ממני מפריע לו ולא להיעלב מזה.
אני בוחרת לייעץ לכל מי שנבהל או מתגונן מהעוצמה של חברה שכמוני להתרחק ולמצוא חברות אחרות.

אני בוחרת בי!

מודעות פרסומת