הפירוש המילוני של המונח החפצה הוא: "התייחסות לאדם כאל חפץ".
זה מונח שאת משמעותו מאוד לא נעים לחוות ולצערי הוא מוכר יותר בהקשר של העצמה נשית. 'סקס מוכר' ואמרות באותו הסגנון, הביאו לכך שהיו משתמשים בנשים ובנשיות שלהן ככלי מכירה למוצרים או שירותים ולכן המונח 'החפצה' מעלה אצלי קונוטציות בהקשר הזה למרות שבעצם, הוא רחב בהרבה יותר מזה.

כל אדם שבחר לחשוף את עצמו ולהפוך לדמות ציבורית מתמודד עם תופעת ההחפצה.
קומיקאים שמתבקשים לספר בדיחה כשהם בתוך מעלית כאילו היו מכונת בדיחות ולא אדם עם מיליון דברים על הראש, נבחרי ציבור שנשפטים על סגנון הלבוש שלהם או על ניהול משק הבית שלהם, מפורסמים כאלו ואחרים שנמצאים תחת זכוכית מגדלת ונמדדים באופן מתמשך על כל פרט ופרט בדרך חייהם… הרשימה ארוכה והיא לא מתחילה ומסתיימת בהחפצת גוף האישה אלא באדם עצמו.

אני בחרתי להיחשף. אין לי תלונות על כך.
בחרתי להיות דמות ציבורית, בחרתי להיות בחזית, בחרתי לדבר, לספר, להצטלם ולשתף. זאת הבחירה שלי ואני שלמה איתה. אני מודעת לכך שהחשיפה מכוונת אלי מבטים ולא כולם אוהדים ומפרגנים. לא פעם יצא לי לשמוע (בעקיפין) על מישהו שאמר שהוא "שונא" אותי כשבעצם לא רק שאנחנו לא מכירים, שמו אינו ידוע לי ואילו היה עובר על ידי ברחוב, לא הייתי מזהה אותו.
אז על מה השנאה? אין לי תשובה לשאלה ולא כיוון שאני לא יודעת אותה אלא כיוון שזאת לא השאלה הנכונה. אותו אדם אולי אומר שהוא שונא אותי אך מה שהוא באמת מתכוון לומר זה שהמפלצת הירוקה השתלטה עליו.

קנאה היא רגש טבעי שמתעורר אצל כולנו. גם אני קנאית.
אני מקנאת באלו שיוצאות מחדר לידה עם אפס אחוז שומן (וגם בכאלו שחיות כך בלי קשר ללידה), אני מקנאת באלו שמצליחים לזכור את כל המשימות שלהם מבלי צורך בטיפול תרופתי, אני מקנאת באלו שיוצאים לחופשות בלי ילדים כל הזמן, יודעים איך לעצב את הבית כמו בז'ורנלים, מוקפים חברי ילדות שגרים ממש קרוב ומנהלים מערכת יחסים קרובה ומכבדת עם המשפחה המורחבת והקרובה. זה טבעי לקנא אבל דווקא כיוון שאני יודעת בדיוק מאיפה נובע חוסר הפרגון וגלגולי העיניים שמכוונים כלפי, אני תמיד משתדלת להיות מתחת לרדאר ולא לכוון אלי את מבטיהם של הסובבים אותי.

אני מנהלת את הקבוצה "נשים ממודיעין" כאילו הייתי אחת החברות בה.
אני מפרסמת במינון המותר, אני לא מבקשת טובות הנאה תמורת פעילות כזאת או אחרת, אני לא מתייחסת באופן שונה לחברות טובות מול מכרות ואני לא מעיפה אף אחת סתם בגלל שלא התאימה לקו המחשבה שלי או למסרים על פיהם אני חיה את חיי.
ככה אני. משתדלת לחיות בשקט ולאפשר לאחרים לחיות את חייהם.
אז מה הביא אותי דווקא היום לכתוב פוסט? אחת מחברות הקבוצה החפיצה אותי ונפגעתי. ניסיתי להעיר בצורה עדינה ולרמוז לה שהופתעתי שהשתמשה בי, שלא אהבתי את ניסוח הפוסט, שהשימוש בשמי לא מקובל עלי אך נראה היה שדבריי נפלו על אזניים ערלות.

בלוג מוצלח לא מגיע למעמדו בדרך גורל.
בלוג מוצלח הוא תוצאה של סיכון עצמי תוך חשיפה אמתית והסרת מסיכות.
אני לא כותבת בבלוג שלי כל יום. גם לא פעם או פעמיים בשבוע ובכלל בתקופה האחרונה הוא היה פחות פעיל כיוון ששחררתי את המצוקות שליוו אותי ביום-יום בתוך פרקי הספרים שכתבתי.
אני כותבת בבלוג כשאני כותבת בבלוג ואז אני כותבת מהבטן.
הבלוג שלי הוא עליי והוא שלי. הוא לא מסחרי, הוא לא שיווקי והוא לא למכירה.

כמה הופתעתי אתמול לגלות שמישהי (שכמעט ואינני מכירה) החליטה שההיפך הוא הנכון…

נתחיל עם זה שאני לא אדם שבונה לעצמו תדמית.
לא פעם ביקשו ממני להצטרף לרשימה מקומית כזאת או אחרת ולכולם הסברתי שאני אמעד בלשוני בתוך שבוע או שבועיים וסתם אצור כותרות. כשאמרו לי שאלמד להיות פוליטיקאית, סירבתי בחיוך.
אני לא בונה את עצמי אלא חושפת אותי עם היתרונות והחסרונות שהדבר מביא לי. זאת אני.

אתמול החלו להגיע אלי פניות מחברות ששאלו איך קרה שעפתי על עצמי בצורה כל כך בוטה. אני, כמובן, לא ידעתי על מה מדובר ובתחילה, התעלמתי באלגנטיות אבל כשהחלו לומר שהפתעתי אותן ושהעמדה שלי לא מתאימה לי, התחלתי לחשוד שמשהו קרה.
"מומחית בתחומך, הא? סחטיין" שלחה אחת בהודעה פרטית ורק עניתי עם סמיילי ומילת תודה.
"אוטוריטה כותבים עם ט" כתבה אחת נוספת וחשבתי שהיא מכוונת לעמוד מאחד הספרים שלי לכן הבטחתי לה שאענה מאוחר יותר.
"לא מתאים לך להציג את עצמך כמלכת העולם, מה קרה פתאום?" עוד אחת כתבה ונורות האזהרה שלי נדלקו. רק בשעת ערב מאוחרת, בקבוצת וואטסאפ של החברות הקרובות (והנהדרות) שלי, העניין נחשף במלואו.

הבלוג של אלונה ירדן

דווקא אני, שכל כך השתדלתי לא לכוון אלי את עיניהם הצרות של הסובבים, מצאתי את עצמי בתפקיד קרש מקפצה למילוי מושבים בסדנה. מצאתי את עצמי כחפץ שאין צורך לפנות אליו לפני שמשתמשים בו, לבקש את רשותו, לשאול אותו אם בסדר להעלות את שמו כך, ליחס לו מעמד שאולי הוא אינו שלם איתו… והרי, למה לשאול חפץ לדעתו? הוא רק חפץ. פטיש, מסמר, קרש מקפצה ולא יותר.

התגובות של חברותיי איתן התייעצתי היו אחידות בגישתן.
"תתבעי אותה, זה לא חוקי להשתמש במוניטין העסקי שבנית לעצמך ככה", "תמחקי את הפוסט, את מנהלת הקבוצה. את יכולה לעשות מה שאת רוצה", "תעיפי אותה מהקבוצה. היא חצופה ממש", "את גם עושה סדנאות בלוגים בתשלום, לא? זה ממש נזק עסקי. את חייבת לתבוע" ועוד.
אני אשקר אם אומר שלא רציתי לעשות כל דבר ודבר מהפתרונות שהציעו לי.

האופן בו ניסחה את הפוסט והזלזול שהפגינה לדרך שעשיתי כדי להגיע לאן שאני היום לא רק הכעיסו אותי, הם העליבו אותי.
"אז איך גם את יכולה להיות אותוריטה בתחומך כמו אלונה? את פותחת כמוה בלוג" (אני מעתיקה את טעות הכתיב כפי שהועלתה כדי להשאר נאמנה למקורות).
זהו? זה מה שאת חושבת שעשיתי? פתחתי בלוג ומשם הכל התגלגל כמו כדור צמר גפן נעים למגע כי היקום פשוט מחבב אותי כל כך? אני חייבת להבהיר, הזדעזעתי מהדרך שבה הדברים הוצגו.

אני מבינה שאם נהגת בי כבחפץ, לא לקחת בחשבון שיתעוררו בי רגשות או התנגדויות לשימושך בי. זה ברור. את רוצה לדעת מה הופך בלוג למוצלח? אם תשאלי אותי, זאת החשיפה האישית. האותנטיות.
אבל לא שאלת אותי… השתמשת בי ודי. אז אחשוף בפניך שאתמול, ברגע של אגרסיביות ודורסנות, גזלת ממני את הפוסט בו חלקתי את סיפור השוד המזויין שחוויתי, ביטלת בכמה מילים מזלזלות את העצב שחלקתי ביום בו אישה מדהימה נלקחה מהעולם הזה, התעלמת בחוסר רגישות מהרגע בו קפצתי למים וחלקתי עם העולם את האבחנה של ילדי על הרצף האוטיסטי, גימדת את התקופה הקשה שעברתי כשחצי מפניו של בני השתתקו… מחקת אותי.
ומי את? מי את שתחליטי שאני אוטוריטה או אושייה או מקור ומודל לחיקוי אם אפילו אני לא מעיזה להגדיר את עצמי ככזאת? מי את שתשתמשי בי, בחיים שלי, בעבודה הקשה שעשיתי, בחשיפה שלי ובשביל מה? בשביל למלא את הכיסאות בקורס בלוגים שלך?

אני לא חפץ, אני בן אדם! אחד כזה שממש אוהב לעזור, במיוחד אם פונים ומבקשים ממנו את העזרה אבל גם אם לא. אדם כזה שדואג לא לרמוס, לדרוך ולהשמיד אנשים אחרים גם אם הם ניצבים באמצע הדרך שלי.
אני אדם שהסתכן בחשיפה אמיתית וכנה ועכשיו משלם את המחיר ואת? את גבית ממני אתמול מחיר עם תוספות שלא הזמנתי.

יש שיאמרו שזה לא נעשה מתוך כוונה רעה. אתם יודעים מה? זה בכלל לא משנה לי.
כשנכנסתי לגיל ההתבגרות, אמא שלי הייתה אומרת שהגעתי לגיל שבו אני כבר לא יכולה להשתמש ב"לא התכוונתי" כטיעון לשטויות שאני עושה. היא הייתה אומרת שאני צריכה להתכוון למה שאני עושה, לעשות דברים בכוונה ועם מחשבה תחילה על ההשלכות של מעשי כי אני כבר לא ילדה קטנה ולא על הכל יסלחו לי בכזאת קלות.
איך זה עוזר לי שזה לא נעשה מתוך כוונה רעה? אתם באמת חושבים שעכשיו אני צריכה גם למצוא את הכוחות לשים את הפגיעה האישית שלי בצד ולנסות להבין מה עמד מאחורי המעשה? שאני צריכה להבין את הצד השני? לא ולא. זה לא משנה אם זה לא נעשה בכוונה רעה. זה עדיין נעשה, זה עדיין פגע, זה עדין הכאיב וזה עדיין לא בסדר.

אני לא כלי להשגת יעדים של אף אחד.
אולי הדבר שהכי הכאיב לי מהחוויה של אתמול זה לא רק מעשה ההחפצה עצמו אלא גם מה שהיה חסר לי לפניו או אחריו. כשאני צריכה פטיש, אני ניגשת למגירה, מוציאה אותו, משתמשת ומחזירה אותו לשם. אין לי מערכת יחסים או רגישות אליו ואם לומר את האמת, הוא גם לא כל כך מעניין אותי.

אתמול הוציאו אותי מהמגירה כלאחר יד, אתמול הייתי פטיש וזה לא היה נעים.
בתור פטיש, אני מקווה שהמסר של הפוסט הזה ננעץ היטב.
אני מקווה שיותר לא תחשבו על אנשים כעל מקפצות, פטישים ושאר ירקות.

אנשים הם אנשים.

מודעות פרסומת