השבוע קיבלתי הצצה והבהרה עד כמה קצרים החיים שלנו.
באותו יום הרגשתי כבויה.
עצב גדול ליווה כל פעולה ופעולה שעשיתי, מחשבות על אהבה גדולה שנחצתה לשניים, על בני המשפחה שנותרו, על דמעות שזלגו מעיני כל הנוכחים ועל פרופורציות.
המון המון פרופורציות.

בבוקר המחרת התעוררתי מרוממת. מה זה מרוממת? התעוררתי מרחפת!
התעוררתי עם כבוד והערכה חדשה לחיים, לדברים הקטנים, לקשיים, לפינוקים, לאתגרים ולכל דבר שהחיים מביאים עמם כיוון שהם, החיים, לא דבר שעלינו לקחת כמובן מאליו.

זהו.
אין לי שום דבר אחר לומר לכם מלבד את המובן מאליו. למה זה מובן מאליו? כיוון שאין צורך באף אחד אחר כדי לדעת שעליכם להעריך את החיים. גם אני לא הייתי צריכה את זה. אלו משפטי השראה מוכרים, חרושים ומכובסים שנאמרים כל כך הרבה, עד שאיבדו כבר בעיניי את משמעותם, אבל… השבוע קיבלתי הצצה והבהרה עד כמה החיים שלנו קצרים וזה כל מה שהייתי צריכה כדי לקבל את מנת הפרופורציות שלי.

לי ולגאי, בעלי המתוק, יש גישות שונות לחיים ולדעתי, זה הקסם של הקשר שלנו.
באותו בוקר בו התעוררתי מלאת הערכה, כשהגיש לי את הקפה שהכין עבורי בליווי העוגייה הקטנה המסורתית שלנו, אמרתי לו:
"אתה יודע, בבי שלי? אני מסתכלת על מה שיש לנו וממש מרגישה שהכוס שלי חצי מלאה".
הוא קימט מצח ולא ענה לי במשך כמה רגעים אבל ברור היה לי שכשיחזור ויתיישב לצדי, הוא יסביר את עצמו וייתן לי זווית שונה ומרגשת למחשבה שהעליתי מולו, זווית שלא עלתה בדעתי, ואכן כך היה.
גאי הביא את כוס הקפה שלו, התיישב לידי וקימוט המצח שלו הפך לחיוך.
"מה אתה כל כך מרוצה מעצמך?" שאלתי מאוהבת בו עד מעל ראשי.
"אני מבין שאת מלאה אנרגיה ומצב רוח מרומם ואני שמח שהעצב שמילא אותך אתמול נשאר בצידה השני של שנת הלילה, אבל…"
"אבל?"
"אבל כל השיחה הזאת על חצי הכוס הריקה והמלאה היא בולשיט אחד גדול".
"תיאוריה פילוסופית שלמה, שמעסיקה רבים וגדולים מאיתנו, היא בולשיט אחד גדול בעיניך?"
"כן".
"למה אתה אומר את זה? מה הבעיה עם זה שאמרתי שכשאני מסתכלת על החיים שלנו, אני רואה את חצי הכוס המלאה?"
"פשוט מאוד" הוא בכלל לא הביט בי והמשיך, כאילו המשך דבריו היו התובנה הכי ברורה אליה הייתי צריכה להגיע בעצמי "למה הכוס צריכה להיות מלאה או ריקה בחצייה? תסתכלי סביבך, יפה שלי, הכוס שלך מלאה לחלוטין וכל הדיון הזה לא רלוונטי".

אין לי צורך באירוע קיצוני ועצוב, כדי שאקבל פרופורציות לחיים.
כל מה שאני צריכה הוא קפה של בוקר עם גאי, נשיקות 'לילה טוב' מארבעת בניי, ליקוק 'בוקר טוב' משלושת הכלבים, השרצה חדשה של אחת הדגות באקווריום, סרטון מצחיק או הערה שנונה בקבוצת החברים שלי בוואטאפ, פרק חדש שיצא ממני… זה, וכל המרכיבים השונים של חיי (הקלים והקשים) מבהירים לי שהכוס שלי מלאה לגמרי ושהדיון הפילוסופי על זווית הראייה הוא בהחלט בולשיט אחד גדול.

אני מרימה את הכוס המלאה שלי (בצורה וירטואלית) לעברכם ומבקשת שתשתו איתי 'לחיים' כי גם הכוס של החיים שלכם מלאה. מלאה בחיים!

לחיינו!