כל ספר שיוצא ממני בדרך כלל מונע מנושא שבוער בתוכי.
מספיקה לי צפייה בכתבה, שתספק זווית ראייה שונה על מציאות שלקחתי כמובן מאליו, כדי לדגדג את יצר הכתיבה אצלי ולגרום לי לפתוח מסמך חדש.

הפעם לא היה שום דבר שדחף אותי לכתוב את 'הרווקה' והתוכנית שלי עבור הסדרה הייתה שונה לחלוטין לפני שיצאתי בכתיבתה.

טעיתי לחשוב שסיפורה של נעמה נכתב מתוך רצון להתאוורר או להוציא ממני משהו קצת פחות מעמיק, והבנתי את זה מעוצמת הטלטלה שבחירת המילים לתקציר הספר גרמה לי.
פתאום סירבתי למחוק משפט מסויים או להוסיף משפט אחר ומצאתי עצמי מגוננת עליה ועל הדרך בה בחרה לצעוד.

הדיון על תקציר הכרך הראשון החל בבקשה למחוק את המשפט "לא כל הנוצץ זהב הוא" ומיד נתקל בהתנגדות נחרצת שלי. לא הבנתי מדוע, אבל היה לי חשוב שיהיה על גב הספר, וייצג את מהות הסיפור של נעמה.
חברותיי (השוות) חזרו וביקשו להסיר את המשפט ורק כשנדרשתי לנסח במילים ולהסביר להן מדוע חשוב לי שישאר, התבהר לי הצורך בכתיבת הפוסט הזה.

אז, לא. 'הרווקה' היא לא עוד סדרה רומנטית על אישה שקמה ועשתה מעשה כפי שחשבתי שתהיה.
הסיפור של נעמה נכתב כדי לנפץ לכולנו את הבועה בה אנו חיים ואת ההנחה שמה שמשודר על המסך המרצד נכון ואמיתי.

נעמה החליטה לחשוף בפניכם את סיפורה, כדי שבסופו תביטו בידיעות התקשורת בעין חשדנית ואולי אף רגישה יותר.
אם הצלחתי להביא את הקוראים לשאול עצמם אם לא כל הנוצץ זהב הוא, הצלחתי להעביר את המסר שהיה לי חשוב.

כמובן שהחוויה האישית שלי מהשנה שחלפה והפכה אותי לדמות מוכרת ברשתות החברתיות, משפיעה על הרצון העז שלי להכניס במציאות המדומה, שאתם לוקחים כמובנת מאליה, הרבה פרופורציות.
חשבתם פעם על כך שאולי לא כל חיוך שנסוך על פני החברה הטובה שלכם באינסטגרם אומר שחייה מושלמים? אולי רגע לפני שבעלה לחץ על כפתור ותיעד אותה בפוזה המדוייקת היא מיהרה להכניס את הבטן למרות שהיא מחוטבת ומטופחת והחיוך שנסוך על פניה מזוייף ומלא הלקאה עצמית?

אנו חיים במציאות שונה מזו שחיינו בה לפני עשור.
המסכים המרצדים לא מסקרים את חייהם של המפורסמים בלבד וכולנו מוצאים עצמנו חשופים ברגע כזה או אחר.
כל אחד מאיתנו מתנהל ברשתות החברתיות, עוקב אחר חברים, משפחה ודמויות מוכרות בתקווה למצוא שם מה?
את האושר?

אני הראשונה שאודה כי אני מאושרת שם, בעולם הווירטואלי.
אין לי כל אשליות לגבי ה'חברויות' שהתפתחו שם, אין לי ציפיות גבוהות ממערכות היחסים שנבנו בפייסבוק ואני גם לא נותנת משקל גדול מדי לכמות הלייקים לה זוכה כל תמונה ותמונה שאני מעלה.

כל זה לא כיוון שאני לא מחפשת את החום והאהבה הווירטואליים. אני אדם כמו כל אחד אחר ולכן מחפשת חום בכל מקום בו אוכל למצוא אותו. זה גם לא כיוון שאני מתיימרת לא לרצות את האישור והקבלה המספרית לאהדה הווירטואלית שאני מבקשת לקבל בהעלאת התמונות.
כל זה כיוון שהבנתי כי העולם הווירטואלי, כשמו כן הוא.
הוא ווירטואלי.

רציתי לכתוב לכם שהמילה 'וירטואלי' שוות ערך ל'לא מציאותי' ובהחלטה של רגע, פתחתי את המילון כדי לוודא שאינני טועה.
וירטואלי – לא מציאותי, לא אמיתי, נעשה בדרך של חיקוי או הדמיה, מדומה, מתרחש ברשת האינטרנט, קשור לאינטרנט, אינו מתרחש ב'עולם האמיתי'.

אינו מתרחש בעולם האמיתי!

לא התכוונתי לכתוב אפילוג בסיום כתיבת הספר הזה, במיוחד כיוון שאני באמצע כתיבת הכרך השלישי בסדרה, אבל העבודה על ניסוח התקציר, לפני השליחה לבית הדפוס, הבהירה לי עד כמה חשוב היה לי לבטא במילים את הדרך שבניתי עבור נעמה.
המלחמה העיקשת שלי לדייק בתיאור המניעים שלה פישטה את המסר אותו חשוב היה לי שתיקחו מהספר.

נעמה לא הרימה ידיים, אלא החליטה לשים ז@ן על הכל ולהתרכז בעצמה. היא הבינה שהסיכוי שתחייה חיים שגרתיים, דומה לסיכוי שבו תזכה להכיר את בעלה בדרך שגרתית.

בהמשך הדיון על המילים בהן אשתמש בכתיבת התקציר, הוצעה האפשרות לכתוב שהיא מחפשת את האחד שיכבוש את לבה, אך גם בהצעה הזאת נלחמתי.
לא. היא לא מחפשת את האחד שיכבוש את לבה.
היא גם לא מחפשת את זה שיפיל אותה מרגליה או זה שיגרום לה לשכוח מכל טרדות היום. ממש לא.
היא מחפשת את זה שיתאים בדיוק לאורח החיים שלה, זה שיגרום לה דווקא לעמוד באופן יציב יותר על רגליה, זה שיגרום לה לכבוש את לבו וזה שיצליח לראות אותה ולא את התדמית שנבנתה לה בעולם הלא מציאותי.

כששלחתי את הכרך הראשון לקוראות הבטא, וידאתי שחלקן תהיינה מאוהבות בפורמט תוכניות הריאליטי, כמוני (לא מפתיע, נכון?) ושחלקן האחר תהיינה קוראות שלא מתחברות אליו בעליל.

חשוב היה לי לקבל את חוות הדעת של שני צידי המתרס והופתעתי כשקיבלתי את הרשמים בחזרה עם מסקנה חד משמעית שכל הקוראות התחברו, נסחפו והתאהבו בנעמה (וגם בכמה מהגברים שלה).
מאז שהגיעו חוויות הקריאה, מצאתי עצמי תוהה איך יתכן הדבר, אבל עכשיו, כשאני כותבת את הפוסט, הסיבה ברורה לי כאילו התנוססה תמיד מול עיניי.

פתאום נשלחתי לשיחה שנעמה קיימה באחד הפרקים עם עמיתיה לעבודה בשולחן ארוחת הצהרים והבנתי שהם היו מדוייקים להפליא.
הבעיה בפורמט של תוכניות הריאליטי היא שהן לא משקפות את המציאות. הן מרגישות לי, כצופה, כמבויימות, מאורגנות, ערוכות ולעיתים אף מוטות לכיוון שבו התסריטאים מעוניינים שילכו.

שלחתי את הכרך הראשון לקוראות בטא משני צידי המתרס של החיבה לתוכניות הריאליטי, אבל כשנעמה הסירה את המצלמות ושאר המסיכות והפכה את הריאליטי הלא מציאותי למציאות חייה, כל קוראת וקוראת הצליחה להתחבר, לגלות אמפתיה, חמלה ואהבה רבה עבורה ועבור הדרך המטלטלת שהיא עוברת.

כשאותן קוראות נכנסו אל ראשה והביטו בה כבת אנוש ולא כדמות על שלט ענק בנתיבי איילון, הן גילו אותה וגילו שהיא לא כל כך שונה מהן. היא מתחבטת עם בעיות שהיו מתחבטות בהן בעצמן, היא עושה החלטות שלעיתים תואמות עם אלו שהיו לוקחות אילו ניצבו באותה מציאות, היא נהנית בדיוק כמוהן, היא נפגעת כמוהן והכי חשוב, היא טועה כמוהן.
אוי, כמה כיף היה להן לגלות שהיא טועה.

אם אתם לא מודים בזה, אני כן. אני מודה שחשתי הקלה לדעת שאפילו האנשים המושלמים בעולם טועים ואם כך, אולי הם לא מושלמים כפי שחשבתי שהם. השאלה האמיתית היא, למה זה גורם לי להרגיש טוב יותר? הרי אין לכך כל השפעה על חיי. זה הכל מדומה, לא אמיתי, נעשה בדרך של חיקוי או הדמייה – זה הכל וירטואלי.

אז אם יש סיבה שבגללה הפוסט הזה היה חייב לצאת ממני, היא השאלה הזאת ואיתה גם אסגור אותו ואחזור לתהליך הכתיבה.

יש רק דבר אחד שצריך להיות חשוב לי יותר מכל דבר אחר וזה החיים שלי. כל היתר ממש לא חשוב.
כל היתר צריך להישאר עבורי בגדר מציאות מדומה שאולי (או אולי לא) מקבילה במקצת לחיי הפרטיים, אבל לבטח לא משפיעה עליהם.

אני מבטיחה להפסיק להביט סביב ולהשליך על עצמי.

הצעד הראשון לקיום ההבטחה הזאת היא להכיר בכך שכל דבר בחיי הוא מושלם כי הוא שלי ואני שלו.
באמת שכל היתר ממש לא חשוב.

דמיינו אותי מיישירה אליכם מבט נוקב ממש עכשיו.
דמיינו שעיני הירוקות נעוצות בכם, חיוך קטן ושובבי מתגנב אל זוויות פי וכף ידי מושטת אליכם עם כוסית שמפנייה מבעבעת. מה איתכם?

אתם מוכנים להשיק איתי כוסית וירטואלית ולהעמיק את הקשר שלכם עם המציאות?

סדרת הרווקה - אלונה ירדן