מי שסובל הכי הרבה מכך שהתחלתי לכתוב ספרים הם קוראי הבלוג שלי.
את מה שבוער בי אני מוציאה בין הפרקים על הדמויות במקום לשפוך את לבי אליכם פה.
באגוצנטריות (שמאוד אופיינית לי 🙂 ), אני מסתפקת בפורקן הזה.
הפעם פרץ הכתיבה היה ארוך במיוחד ואני בכלל לא מאמינה שכתיבת הסדרה הסתיימה.
הייתי בטוחה שאכתוב את דרכה של נעמה לעד, אבל הכרך הרביעי נשלח אל בית הדפוס והריק שנותר בחיי ללא כתיבת הסדרה השאיר אותי קצת מבולבלת.

יצאתי לדרך עם נעמה (גיבורת סדרת הרווקה שכתבתי) כמכורה רצינית של תוכניות הריאליטי למציאת אהבה ואני חייבת להודות שלאחר החוויה שעברתי איתה ועם הגברים שלה, אני לא בטוחה שאצליח לחזור ולצפות בתכניות מסוג זה שוב.
אני מאמינה שהכל פתאום יראה לי כל כך שונה ואולי בעצם כך צריך היה להיות מלכתחילה.

אתמול נשאלתי מאיפה בא לי הרעיון לכתוב את סדרת 'הרווקה' וברור היה לי שאותו יום יעלה בזכרוני כשאכתוב את הפוסט הזה. זה היה יום נוראי בו הכל לא הלך על פי התכנון.
אחד הילדים נפצע בבית הספר דווקא כשאני הייתי בפגישה מחוץ לעיר, בדרך הביתה הרכב כבה ברמזור וסירב להידלק שוב עד שהגיע מכר לו קראתי כדי שיעזור ואז, בדרך פלא, הרכב נדלק מעצמו, כאילו כל מה שרצה לעשות היה להביך אותי. כשעה מאוחר יותר, לאחר שהגעתי הביתה, טיפלתי בפצוע המדומה וניסיתי להשליט שלום בין בניי שהיו כעוסים האחד על השני, הכנתי לעצמי ספל קפה והבטתי ברסיסי הזכוכית שהתפזרו על רצפת המטבח לאחר שהכוס נשמטה מידי. כל מה שרציתי היה לשתות קפה והתרסקותו של הספל היתה עבורי הכרזה של היקום על כך שהיום הזה אבוד ושהוא רק ילך ויחמיר.
נשמתי עמוק, זנחתי את הניסיונות להציל אותו, מזגתי לעצמי יין אדום בכוס גדולה, יצאתי מהבית, התיישבתי בחצר לצלילי קולות הריבים של הילדים מתוך הבית ולגמתי ממנה באיטיות.

אני לא בטוחה מה גרם לי לעשות זאת, אבל פתאום שלפתי מכיסי את מכשיר הטלפון הסלולרי, צילמתי את סיכול רגליי ואת כוס היין שהנחתי עליהן וצירפתי כמה מילים:
"ששששש עכשיו אני רק רוצה שקט".

אני זוכרת שהבטתי בתגובות שהלכו והצטברו תחת התמונה והדמעות לא הפסיקו לזלוג.
לא האמנתי כמה שונה מה שאנחנו מציגים בפרופיל שלנו ברשתות החברתיות ממה שקורה באמת בחיינו והכיתי על חטא כשהבנתי כמה ההצגה הזאת מרחיקה ממני את הצעות העזרה.
חברים, חברות ומשפחה שלחו חיזוקים על כך שהם נדהמים לראות איך חיי פשוט מושלמים, על כך שלדעתם אני יודעת איך לחיות, על כך שאני אלופה, מהממת, מיוחדת ואני? אני ישבתי בחצר ביתי ובכיתי במשך דקות ארוכות לפני חזרתי בי ממעשיי ומחקתי את התמונה.

מאז ומתמיד הבטתי בפרופילים של אושיות מוכרות בעין חשדנית, אבל הדבר הלך והתעצם כשהפכתי בעצמי מאישה אנונימית המתגוררת במודיעין לאושיית רשת מוכרת.
פתאום אני מגלה שיש לאנשים דעות נחרצות עליי מבלי שהחליפו איתי מילה בחייהם, שמכרים יוצאים מהנחה שכל היום אני יוצאת למסעדות ולאירועים רק כיוון שהעליתי תמונה או שתיים מהמקרים הבודדים בהם אני ערה לאחר השעה עשר בלילה, פתאום אני מגלה שיש אנשים שלא מרגישים בנוח לפנות אליי כיוון שהתדמית התקשורתית שלי מרתיעה אותם והם רק מעזים לכתוב לי הודעה פרטית בפייסבוק על כך שראו אותי מרחוק וחששו לבוא ולומר לי שלום.
פתאום אני מגלה שלצד זה שהרווחתי המון מהפרסום והעשייה החברתית שלי, גם הפסדתי המון הזדמנויות וקשרים שלא יצאו לפועל.

קשה לי לומר שסיימתי לכתוב את הסיפור של נעמה. היא עד מסתובבת לי בראש.
המשך דרכה, החיים שאחרי, מה קורה עם הגברים האחרים, איתי ואוהד וכל שאר האנשים בעולמה של נעמה ממשיכים להעיק על מחשבותיי ואולי רק כשאכתוב אותם אוכל סוף סוף להשתחרר מהם ולתת להם לנהל את חייהם גם בלעדיי.

נכון לעכשיו, אני מרגישה שאני צריכה להתרחק.
כנראה שכך גם נעמה מרגישה לגביי. כנראה שהיא צריכה את הזמן הזה עם עצמה כדי להבין מה היא מרגישה מחוץ לפרויקט. כנראה שהיא צריכה קצת זמן מבלי שאציץ לחייה ואשפיע עליהם ואם זה מה שהיא צריכה, אתן לה את המרחב שלה. אולי, עם חלוף הזמן, ארגיש שהיא קוראת לי שוב ואנסה לראות אם תהיה מוכנה לחזור ולככב באחד מקבצי המחשב שלי.

מעניין אם היא עדיין תהיה 'הרווקה' ועד אז, אל תביטו בי מאחור. לא בי ולא באף אחד אחר.
המבט החטוף שהרשתות החברתיות מספקות לנו על חייהם של אחרים הוא שווה ערך למבט מאחור ומה נדמה לכם שאפשר ללמוד על מצב הרוח שלהם ממבט שכזה?

אז אם אתם רואים אותי ברחוב, תניחו יד על כתפי ותגרמו לי להסתובב אליכם רק… ראו הוזהרתם. אני מהמחבקים! 🙂

הרווקה 2

מודעות פרסומת