כבר המון זמן לא כתבתי בבלוג שלי, אבל זה לא בגלל שלא כתבתי.
כתבתי המון, פשוט המילים והרגשות שלי הרגיעו את נפשי הגועשת בין הפרקים שבקעו ממני, דרך הדמויות השונות.

עכשיו, כשיש לי שקט בראש ובבית, אני מביטה סביב ומבינה שמשהו קרה.
בלי שהרגשתי, משהו בי השתנה. יש שיאמרו שזאת השפעת גיל ה-40, יש שיאמרו שזה סוג של משבר, אבל אני לא מחפשת הגדרות ותוויות. אני רק אומרת שמשהו קרה.

בדיוק כמו בשיר של ריטה (שאני מאוד אוהבת), משהו נרגע בי, משהו נגע בי ואולי לראשונה, לא נותר לי ממה לחשוש.

אם לומר את האמת, לפני שהתחלתי לכתוב את הפסקה הזאת, נשמתי עמוק והכנתי עצמי לקראתה. למה? אני לא בטוחה. אולי זה בדיוק מה שהשתנה בי מהשנים שחלפו. למדתי לנשום עמוק, למדתי לעצור ולחשוב לפני שאני מגיבה, למדתי לבחור ממה להתרגש ולמדתי להיות בטוחה ושלווה לומר שאני לא יודעת למה אני עושה חלק מהדברים שאני עושה.

הסיבה שהגיל הזה מביא איתו תובנות, לא קשורה במספר עצמו, אלא בסביבה שהגיל הזה מביא עימו. כבר לפני שנה וחצי, התפנו לי מספיק שעות ביממה כדי לאפשר לי להידבק בחיידק הכתיבה וללכת בעיניים פקוחות אחריו. הילדים גדלו והפכו עצמאיים, הביטחון שלי בזוגיות ובאהבה שאני חולקת עם גאי, בעלי המתוק, התחזק ולא נמלאתי נקיפות מצפון משעות שדרשתי לעצמי ומבחינתי, השיא היה כשאזרתי אומץ 'לצאת מהארון' ולהכריז שאני כותבת בז'אנר הרומנטי/ארוטי.

מאז ועד היום, הלכתי והתבגרתי. בחיי שזה הפתיע אותי.
לא חשבתי שאי פעם אוכל לומר זאת על עצמי, אבל העובדות בשטח מוכיחות שכך קרה.
אולי חשבתי שהבגרות שלי תבוא על חשבון ההומור הבוטה שלי, אולי פחדתי להיפרד מפרצי השטות והחזות הצעירה שלי ואולי פשוט לא ידעתי מה נדרש ממני כדי להתאים עצמי להגדרה של 'בוגרת', אבל בלי לשים לב, זה קרה.

לפני כמה שבועות, ישבתי בהופעה של ריטה על הדשא.
הגיל עשה את שלו והוציא אותי ממנה עם דלקת בעצם הזנב מהישיבה הממושכת, אבל גם עם כמה תובנות חדשות ומאז, הפוסט הזה נבנה ומתגבש בראשי כשמילות השיר שלה ממשיכות להתנגן באוזניי.

אני כבר לא מסתכלת על מה שעשיתי פעם, אלא על מה שאני עושה עכשיו ואני מופתעת לראות את השינוי שחל בי. ככה סתם. בלי השוואה. אני מונה בראשי רק את צמיחה והגדילה בלי שום התייחסות למה שהייתי קודם 🙂

פתאום, לא הכל מטלטל אותי.
אני מוצאת עצמי מקבלת את העובדה שלפעמים אכשל מבלי להרגיש כישלון. אני מוצאת עצמי מניחה בצד דברים שפעם היו מוציאים אותי מדעתי וממשיכה בסדר יומי. אני מוצאת עצמי הרבה יותר אני ואני בטוחה בעצמי.

זה מדהים אותי כל פעם מחדש לראות איך אני עושה בחירות מתוך כוח ועוצמה, גם אם הן בחירה של ויתור. לא, לא, במיוחד אם זאת בחירה של ויתור! לאחרונה הבנתי שבין אם אני בוחרת לעמוד על שלי או לוותר, אני מרגישה חזקה יותר והעיקר שאני זאת שבחרה לעשות זאת.

שוב לקחתי נשימה עמוקה לפני שהמשכתי. כנראה שהרגשתי את סיומו של הבלוג הזה מגיע וכנראה שרציתי לחשוב איך ארצה לסיים אותו.

אני יושבת לבד בבית, בשקט שהיעדר הילדים ובעלי הותיר אחריו וחושבת על כל הבחירות שעשיתי בתקופה האחרונה. אני בוחנת מחדש את שיקול הדעת שרכשתי ואני לא מתביישת לומר שאני טופחת לעצמי על השכם.

בחודש האחרון, קיבלתי הצעות מכמה רשימות להצטרף אליהן ולקחת חלק בבחירות המקומיות למועצת העיר ובחרתי שלא להיכנס לזה. אני מודה שהעיניים שלי נצצו, שהחלומות בהקיץ סחפו אותי אחריהן ודמיינתי עולם בו אוכל לעשות שינוי אמיתי, אבל כשנרגעתי וחשבתי על זה בצורה בוגרת, הבנתי שיאכלו אותי בלי מלח בפוליטיקה (גם אם היא מקומית). נשמתי עמוק ובחרתי לוותר. בחרתי להישאר בחוץ ובחרתי לשמור על עצמי.

באותו החודש המדובר, גם גיליתי עוולה שנעשתה כלפיי. עוולה שעלתה לי בכסף ובחרתי לעמוד איתנה על זכויותיי ולא לפחד לדרוש אותן. נשמתי עמוק ובחרתי לצאת בצעד אמיץ ולא לנשוך את שפתיי ולבכות אל הכרית על אי הצדק שיש ביקום. בחרתי להשמיע את קולי בעוצמה ובבירור, גם אם זה שם אותי בעמדה לא בטוחה ואפילו מסוכנת.

עכשיו, כשאני נינוחה ורגועה, אני טופחת לעצמי על השכם.
אני חושבת מחדש על הבחירות שלי ומבינה שכל עוד אני אהיה זאת שאבחר לאן אוביל את חיי, אני לא יכולה לטעות.

כנראה שהתבגרתי.

מודעות פרסומת