ישבתי על ספסל במסדרון וספרי "שבויה באהבה" נח על ברכיי.
לבי פעם בעוצמה וחיכיתי בקוצר רוח שלשכת סגן ראש עיריית תל אביב תתפנה ושאני וחברותיי הסופרות נוזמן להיכנס ולהשתלט עליה עם ערב הקראת ספרות רומנטית.

"יו, יש לי את הספר הזה בבית. איך הוא?" אחת מהעוברות והשבות בבניין העירייה חלפה על פניי והחוותה בידה על כריכת הספר "כדאי? הוא סקסי?" היא הוסיפה עם קריצה.
"אממ… הוא… כלומר…" גמגמתי. דווקא על הספר הזה, לא רציתי לומר שהוא סקסי ובכלל איך יכולתי לענות מבלי לחשוף ש…
"את יודעת שזאת הסופרת שכתבה את הספר, נכון?" יולנדה, חברתי שישבה לצידי, מיהרה למלא את החלל שהותרתי עם חצאי המילים שבקעו ממני.
"ברצינות?! את צוחקת עליי! את כתבת אותו?" היא חזרה על צעדיה וקרבה כדי ללחוץ את ידי "יו, אני מסמיקה. איזה בושות" היא השלימה ונעלמה בתוך אחד מהחדרים בהם התקיימה פעילות בנושא המילה הכתובה.

כך התחיל ערב אתמול, ערב אליו הוזמנתי כאחת מתוך חמש סופרות מהז'אנר הרומנטי שהגיעו לייצגו באירוע ענק של עיריית תל אביב. על התכנייה היו כתובים שמות כמו מאיר שליו ועמוס עוז (שלא הספיק להגיע לאירוע) ואני, אלונה ירדן.

בדיוק כשניסיתי להבין למה זה כל כך מדהים אותי, הרמתי את עיניי ממסך הטלפון הסלולרי אליו ברחתי כשהקהל הצטבר בלשכת סגן ראש העיר וזיהיתי פנים של ילד (רק שהוא כבר היה רחוק מלהיות ילד).

"פוקס?" זה היה הכינוי שלו בשכונה, כשהיינו ילדים "רועי פוקס?" חזרתי על שמו המומה.
"אלונה פלד! מה את עושה פה?" גם הוא מיד זיהה אותי, אבל כנראה חשב שהייתי עוד אחת מהקהל שהגיע לאירוע.
"אתה יודע איפה אתה?" ניסיתי לרמוז לו שישב בחדר שהכיל יותר מ-90% נשים.
"אני הולך לאן שאשתי מביאה אותי. למה? מה הולך פה?" הוא שאל בדיוק כשרון דהן, המנכ"ל והבעלים של אינדיבוק שהנחה את הערב, פתח את המיקרופון ובירך את כולם.
"נפלת חזק" לחשתי לו עם חיוך וקשר העין בינינו ניתק.

רון הודה לכולם שהגיעו. הוא הסביר שכשהוצעה לו לשכת סגן ראש העיר, הוא בחר להציג בה את הז'אנר הרומנטי כיוון שהוא המבוקש והנמכר ביותר בארץ ושמתוכו הוא בחר בסופרות החזקות והמובילות כדי שיקריאו חלק מספרן.

"אני רוצה להזמין את אלונה ירדן" הוא אמר כשהגיע תורי ועיניו של הילד מהשכונה שלי מיד הוסטו לעברי.
"את?!" הוא שאל בפליאה ואז הבנתי.

הכיוון שבו חיי הובילו אותי מדהים אותי, כיוון שבאופן אובייקטיבי, כשאני חושבת על עצמי, אני הכי לא סופרת, אבל אם אני חושבת על זה באופן סובייקטיבי, אני הכי סופרת שבעולם!

רון שאל כל אחת מהסופרות שהזמין שאלה לפני שביקש מהן להקריא קטע מספר שכתבו.

"בתור אדם שכותב ספר בשנה, בן חמישים עמודים, ומקיז עליו דם, אני חייב לשאול אותך, איך את עושה את זה? איך, בשנה וחצי, כתבת חמישה עשר ספרים, רבי מכר, עבי כרס, איך את עושה את זה?"

זאת לא הייתה שאלה שהייתי צריכה לחשוב הרבה כדי לספק לה מענה, כיוון שאני נשאלת אותה לא מעט.
הסברתי, או יותר נכון לומר שחלקתי. חלקתי עם המגיעים את העובדה שאני עוסקת בכתיבה. סיפרתי להם שאני קמה בבוקר, כותבת ואז מתפנה לקבל את הילדים מבית הספר ושוב, חוזרת לכתיבה. את תשובתי חתמתי עם המילים "כיום, אני סופרת במשרה מלאה" ואז פתחתי את "שבויה באהבה" בעמוד 201 והקראתי את אחד הקטעים הקשים והעוצמתיים שבו.

מחיאות כפיים נשמעו כשסגרתי את הספר, עיני כולם נישאו אליי, רועי חייך, חברותיי הסופרות קרצו לי בתמיכה, רון שלח כמה איחולים לא כל כך לבביים לאחד מגיבורי הספר וחזרתי לשבת במקומי, אבל לא כפי שקמתי ממנו.

כבר לא הייתי מוכת תדהמה ובטח שלא בהלם מכך שהוזמנתי לאירוע מכובד כמו זה. לא עוד.

מהיום אני בגאווה אומרת שאני סופרת במשרה מלאה!

מודעות פרסומת