אתם רואים את המדליה הזאת שנוצצת בין שיניו של אדר? היא כלום ושום דבר לעומת מה שהרווחנו היום!!!

הרשו לי לחלוק איתכם סיפור, על ילד בן תשע, שהראה לי היום הרבה יותר רגישות והכלה מכל המבוגרים שהיו סביבו.

אדר, בני צעירי, התייצב בצהרי היום הלוהט הזה לתחרות הג'ודו הראשונה בחייו.
הוא התרגש מאוד. כל הדרך הוא שינן בקול את ההנחיות שהוטמעו בו במהלך השנה באימונים.

"אני יודע שאסור לוותר ואסור להיכנע. מה שחשוב הוא ההשתתפות והידיעה שעשיתי את הכי טוב שלי ולא יותר מזה".

שלוש שניות לתוך הקרב הראשון שלו, אדר מצא עצמו יושב מעל ילד עם משקפיים בפיסוק רגליים ומצמיד אותו אל הרצפה במה שנקרא בשפת הג'ודו "ריתוק". ידו של הילד נשלחה כמה שיותר רחוק מגופו ובקצות אצבעותיו הוא החזיק את משקפי הראייה שלו. הוא התפתל, ניסה וניסה להשתחרר מאחיזתו של אדר, אבל ללא הצלחה. כמה רגעים לאחר מכן, אדר הוכרז כמנצח של הקרב.

ציפיתי שישמח. בכל רגע ביום אדר רוקד ומפזז. בכיתה, בזמן הצפייה בטלוויזיה, בחוג הג'ודו, בכל מקום! לכן הייתי בטוחה שבמיוחד לאור הניצחון הראשון שלו, הוא יחגוג בצעדים קופצניים, אבל הוא לא.

הילד עם המשקפיים ירד בדמעות מהמזרון ואדר שלי צעד אחריו. לא הייתה בין השניים היכרות מוקדמת. הם ממועדונים שונים, זה ממודיעין וזה מבית טרומן, לכן כשאדר ניסה לדרוש בשלומו, הוא קיבל כתף קרה וכעוסה כתגובה.

עיניי מצאו את שלו כששלח לעברי מבט מבולבל ובבת אחת, לחלוחית החלה מצטברת בזוויות עיניו.

"בוא אליי" סימנתי לו בשפתיי וזה כל מה שהוא היה צריך.

הוא הרי ידע מה הוא אמור היה לעשות כדי לנצח. הוא היה צריך לתת את הטוב ביותר שלו, אבל כשבכה מרוגש בזרועותיי, הוא מלמל שבכלל לא רצה לנצח.

"מצד אחד, אני שומע את המאמן אומר לי להחזיק חזק את הריתוק ומצד שני, אני שומע את הילד הזה מתפתל מכאב ומתלונן על היד הכואבת ועל המשקפיים שלו. לא ידעתי מה לעשות… אני מתחרט שלא ויתרתי לו. הייתי צריך לוותר לו!" הוא היכה בידו על מצחו בצער עמוק.

ניחמתי אותו וגם אני לא ידעתי מה לעשות. כל החיים אני מנסה להוציא ממנו את הטוב ביותר, אבל הוא, הילד הרגיש שלי, הוא ידע שהטוב ביותר שכולם ציפו ממנו, לא היה הטוב ביותר שהוא יכול היה להוציא מעצמו מבחינתו.

מבחינתו, הוויתור היה הצעד הנכון והוא ויתר עליו, כדי לרצות את האחרים. הוא ויתר על הטוב ביותר שלו, כדי לתת לאחרים את הטוב ביותר לו הם ציפו, ואז נמלא רגשות אשמה וחרטה.

כמה רגעים לאחר מכן, כשסיימתי לקשקש לו בשכל משהו על הלב הגדול שלו, על כמה שאני גאה בו, על זה שהוא מדהים וכל מיני דברים אחרים שבטח נכנסו מאוזן אחת ויצאו מהשנייה, הוא חזר אל המזרון.

הוא ישב מרוכז בפינה וניסה לעכל את התחושות שגעשו בו או להבין את התובנות שהיה עליו להגיע אליהן, ואז, כשאותו ילד עם משקפיים נקרא לקרב השני שלו, ראיתי שקם על רגליו. הילד עמד בפינת הזירה וחיכה שיקראו בשמו, כשאדר שלי טפח על כתפו.

"אתה רוצה שאשמור לך את המשקפיים?"
"אממ…" ניכר שהיה המום "כן" הוא הניח את האוצר בידיו של ילדי הצעיר וניגש אל הקרב.

אדר עמד במרחק המותר. הוא עודד, מחא כפיים ומיהר לחזק את הילד ללא המשקפיים, כשהוכרז כמנצח של הקרב.

הילד ירד מהמזרון וניגש לרשום את ניצחונו במקום הנכון ואדר קרב אליו כדי להחזיר לו את משקפיו.
בלי לומר מילה, הם התחבקו ומאותו רגע ואילך, הם לא זזו זה מזה.
הם צחקו, דיברו, עודדו זה את זה ואת האחרים שהתחרו, החליפו טלפונים, הצטלמו מחובקים ונפרדו לשלום.

אז אתם רואים את המדליה הזאת שבין שיניו של אדר? היא כלום ושום דבר לעומת מה שהוא זכה בו היום. היא כלום ושום דבר לעומת מה שאני זכיתי בו היום.

תוציאו מעצמכם רק טוב, אבל לא את הטוב שנדמה לכם שהסביבה רוצה לראות, אלא את הטוב שאתם, עמוק בתוך עצמכם, יודעים שהוא הטוב ביותר שלכם.