כנראה שכעסתי על העולם כשיצאתי בכתיבת הספר הזה, כי כשישבתי לקרוא אותו שוב, נדהמתי מעוצמת הרגשות שהכנסתי בכל אחת מהדמויות.

בדרך כלל, כשאני מסיימת לכתוב ספר, אני מתרחקת ממנו לשבוע (לא יותר), ואז מפנה כמה ימים רצופים לקריאה חוזרת שלו, אבל לא כך היה עם הספר הזה.

את הספר הזה סיימתי לכתוב ולא חזרתי אליו כחצי שנה.
קוראות הבטא שלי, אלו שליוו את הכתיבה פרק אחר פרק, שאלו מה איתו ומתי הוא יצא, אך במקום לאזור אומץ ולספק להן את האמת, יצאתי בכתיבת ספר אחר ואף הוצאתי אותו לאור במקומו.

העדפתי לברוח אל סיפור חדש ודמויות שונות מאשר להודות כי קריאה מחודשת של 'גבר גבר' הייתה משימה שלא הייתי מוכנה אליה.

חצי שנה חלפה מאז הנחתי למילים על עילאי ויסמין.
חצי שנה במהלכה לפעמים נדמה שהסערה בחיי הספיקה לשכוח קמעה, ולפעמים נדמה שבעצם הכל נותר אותו הדבר ושאני זאת שעברה תהליך ויכולה עכשיו לקבל את המציאות בתחושה אחרת.

אז מה בעצם קרה? מה שקרה זה שחצי שנה לאחר הפעם האחרונה בה פתחתי את הקובץ, עליתי על טיסה מלוס אנג'לס לישראל. ליטפתי את ראשם של ילדיי שנרדמו ובנשימה עצורה הדלקתי את המחשב.

נסחפתי שוב אל תוך חייה של יסמין, חוויתי מחדש את השבר שנפער בלבו של עילאי, כאבתי מחדש על הדמויות השונות, התרגשתי מרבקה ומיעקב והדמעות זלגו על לחיי בלי הרף.

קשה לי לומר מדוע הופתעתי כל כך, והרי זאת הייתה הסיבה שבגללה נמנעתי מלקרוא אותו שוב.
עם הקריאה המחודשת של הפרקים, אילצתי את עצמי לעמוד מול כל מה שבער בי בכתיבתם. התמודדתי מחדש עם אתגרים עצומים שניצבו בפניי באותה העת, עם הצלחות שקיוויתי לשמר, עם כישלונות שייחלתי לשכוח, עם בגידות מאנשים שהיו קרובים אליי, עם תככים שתפסו אותי לא מוכנה ועם מבט מחודש על החברויות שהיו בחיי.

עכשיו, עם סיום קריאתו המחודשת של הספר, אני מבינה מדוע הייתי צריכה להתרחק ממנו קצת. אני מבינה גם למה הייתי צריכה להתרחק מכל העולם בזמן כתיבתו.
אני מביטה על התקופה בה כתבתי את הספר ואני מבינה.

הייתי צריכה לבעוט, בדיוק כמו יסמין, בכל מה שהכביד עליי ולא יכולתי. הייתי צריכה לצעוק, לקלל, לשבור ולברוח והמציאות לא איפשרה לי. אז יחד עם יסמין בעטתי, הדפתי, משכתי והרחקתי את הגורמים שהזיקו לי. יחד איתה המצאתי לי דרך לנצח את כל מה שלא היה בכוחי להביס ואז, כשהגיע הרגע להחליט אם לפתוח את עצמי לקריאה מחודשת ולהסתכן בפגיעה, התרחקתי מהקובץ ונמנעתי ממנו.

חצי שנה חלפה מאז ואני כותבת את המילים האלו מחוזקת.
אני חוזרת ומזכירה לעצמי כי לעולם לא אדע מנין תגיע המפלה הבאה ושחיים של פחד וזהירות הם חיים שלא שווה לחיות אותם. אני מעזה בכל יום קצת. טובלת את רגליי במים ומתמודדת עם כל מצב שלהם, קר או חם.

נכון, יש ימים בהם אני מתגעגעת למה שהפסדתי, אבל אני לומדת להכיר ולהעריך את מה שהרווחתי ואני נושמת לרווחה בסוף יום ארוך ומתיש כשאני מביטה במראה ורואה שנותרתי אני.

מודעות פרסומת