השבוע קיבלתי הצצה והבהרה עד כמה קצרים החיים שלנו.
באותו יום הרגשתי כבויה.
עצב גדול ליווה כל פעולה ופעולה שעשיתי, מחשבות על אהבה גדולה שנחצתה לשניים, על בני המשפחה שנותרו, על דמעות שזלגו מעיני כל הנוכחים ועל פרופורציות.
המון המון פרופורציות.
בבוקר המחרת התעוררתי מרוממת. מה זה מרוממת? התעוררתי מרחפת!
התעוררתי עם כבוד והערכה חדשה לחיים, לדברים הקטנים, לקשיים, לפינוקים, לאתגרים ולכל דבר שהחיים מביאים עמם כיוון שהם, החיים, לא דבר שעלינו לקחת כמובן מאליו.
זהו.
אין לי שום דבר אחר לומר לכם מלבד את המובן מאליו. למה זה מובן מאליו? כיוון שאין צורך באף אחד אחר כדי לדעת שעליכם להעריך את החיים. גם אני לא הייתי צריכה את זה. אלו משפטי השראה מוכרים, חרושים ומכובסים שנאמרים כל כך הרבה, עד שאיבדו כבר בעיניי את משמעותם, אבל… השבוע קיבלתי הצצה והבהרה עד כמה החיים שלנו קצרים וזה כל מה שהייתי צריכה כדי לקבל את מנת הפרופורציות שלי. להמשיך לקרוא "למה חצי כשאפשר שלם?"
