חיפוש

החיים במודיעין – כל מה שקשור לחיים… אבל הכל!

אני אלונה ירדן ואני כותבת מהחוויות של החיים במודיעין ובכלל… החיים קורים בכל הערים והחוויות בטח חוזרות על עצמן. ניפגש בתגובות…

מהר, לפני שיהיה מאוחר מידי

שוב תקופה ארוכה שלא כתבתי ולא בגלל שאין לי מה לומר.
הפוסטים מתחילים אצלי בראש, לפעמים אני מקליטה אותם בתמצות שלא אשכח ולפעמים שוכחת גם להקליט והנה עוד יום עבר בלי שאוציא את הגיגי מוחי.
היום אני עוצרת הכל, יושבת לכתוב לפני שיהיה מאוחר מידי כי לפני יומיים, קיבלתי את החדשה ששולי נפטרה. להמשיך לקרוא "מהר, לפני שיהיה מאוחר מידי"

מודעות פרסומת

וואו, אתה ממש מפגר!

אף פעם לא השקעתי מחשבה בקללות שיצאו לי מהפה.
פשוט מצאתי את הדבר השנון ביותר או הפוגעני ביותר שהסיטואציה דרשה ושלפתי החוצה.
בורכתי במנגנון הגנה שכזה, וההגנה הכי טובה היא התקפה, לא? להמשיך לקרוא "וואו, אתה ממש מפגר!"

שונאת לישון לבד

על רכישת הדירה, מכירת הדירה, עזיבת הבית שלי ומעבר הדירה אתם עוד תשמעו. כנראה שהמעבר עוד לא לגמרי חלחל ובטח לא הפרידה מהבית שכל כך אהבתי ולכן גם המילים עוד לא מצאו את דרכם מנבחי ליבי אל המקלדת אבל… בינתיים אני עייפה ועל זה אני רוצה לכתוב לכם.

כבר כמה חודשים שגאי, בעלי המתוק, לא טס לחו"ל מתוקף עבודתו וכנראה שהתרגלתי לנוכחות שלו באופן רציף יותר בבית. השבוע גאי טס לניו יורק ואני נשארתי לבד בבית החדש בפעם הראשונה. איך אני שונאת להיות לבד. זה מטריף אותי.
אז אני לא באמת לבד, יש לי ארבעה ילדים וגם זוג כלבים אבל… איך אני שונאת להיות לבד! להמשיך לקרוא "שונאת לישון לבד"

אני לא כועסת, אני מאוכזבת

כשהייתי ילדה עשיתי הרבה שטויות. יש לי הרגשה שזה לא מפתיע אתכם בכלל 🙂
כשאמי הייתה נוזפת בי היו לה שני מצבי נזיפה.
היו את השטויות הרגילות שילדות שובבות עושות (בלאגן בחדר, אי הכנת שיעורים וכיו"ב) שהתגובה שלה אליהם הייתה כעס, אולי הרמת קול, עונשים וכיו"ב אבל היו את השטויות הגדולות שהייתי עושה וכשאני מחליטה להשתובב אני עושה את זה בענק.
דווקא לדברים הכי חמורים שעשיתי, אמי הייתה מגיבה ברוגע ושפיות והייתה אומרת לי:
"אני לא כועסת, אני פשוט מאוכזבת. ציפיתי ממך ליותר". להמשיך לקרוא "אני לא כועסת, אני מאוכזבת"

עצמאית וחולה

אין על העצמאות של להיות עצמאית.
עכשיו, כשיותר מחמש שנות עצמאות מאחורי, רוב הסיכויים שלא אצליח לחזור לעולם השכירים או לפחות לא בקלות. התרגלתי להיות לבד בבית בשקט של הבוקר, לקבל את הילדים עם ארוחת צהריים חמה, לפנות לי שעתיים-שלוש בשבוע לכושר, לתכנן את הלו"ז שלי כך שיהיה לי גם זמן לארוחת בוקר עם חברות ובקיצור… אני מתה על העצמאות שלי כעצמאית.
אבל כשאני חולה… אני במצוקה אמיתית. להמשיך לקרוא "עצמאית וחולה"

לידת חלומותי

בשבוע האחרון מישהו שיודע איך לשמח אותי הזמין אותי לביקור בהדסה עין כרם.
הצלחתי להרים לכם גבה? מה להדסה עין כרם ולהרמת המורל שלי? אז זהו במיוחד בשבילי הוא ארגן ביקור במרכז הלידה הטבעי בהדסה, במלונית, בתינוקייה ואני… אני מתה על תינוקות!!!

בתוך שניות לתוך הסיור, סיפור הלידה של בני בכורי, שחק, שנולד בהדסה עין כרם צף ועלה לי ולא יכולתי שלא להשוות את חווית הלידה שלי מלפני 10 שנים לחווית הלידה שיכולתי לחוות עכשיו במרכז המדהים שראיתי.
כשחזרתי הביתה נזכרתי שמאז ומתמיד אהבתי לכתוב, נזכרתי שגיסתי אמרה לי שאת סיפור הלידה כדאי לכתוב בסמוך ללידה אחרת הוא ימחק מזיכרוני ונזכרתי שהקשבתי לעצתה!
חיפוש מהיר בקבצי המחשב העלה את סיפור הלידה של שחק וכמו תמיד, אין כמו לחלוק אתכם את חוויות החיים שלי. להמשיך לקרוא "לידת חלומותי"

אהבה של כלב לאישה

עברו יומיים מאז הכלב הכי יפה בעולם נשכב על צידו בחצר האחורית של ביתנו במודיעין ומת.

זהו, איך בכלל אפשר להמשיך אחרי המשפט הקשה הזה?
התיישבתי לכתוב כי אני חייבת להוציא אבל קשה לי להמשיך אחרי המשפט שפתח את הפוסט. במקום להמשיך אני אתחיל מהתחלה. כרגע עדיין קשה לי לחשוב על להמשיך מפה והלאה. להמשיך לקרוא "אהבה של כלב לאישה"

מורה בונה, מורה הורסת

דווקא היום לא בא לי לדבר על המורות של הילדים או על מערכת החינוך של היום כי ההרס האמיתי לא מתבטא בציונים בלבד אלא ברבות השנים בביסוס האישיות ובתפיסה העצמית.

על מה אקשקש לכם היום?
על תקופת התיכון. תקופת התיכון הייתה לי מאוד קשה.
זה היה שילוב של הפרעת קשב לא מאובחנת ומיותר לציין שגם לא מטופלת, גירושי ההורים שלי וגדילה בצילה של אחות שבוכה כשהיא מקבלת 98 בבחינה ולא 100 בעוד שאני מתבחבשת עם ציונים בסביבות ה-60-70.
לתוך כל אלו יש להוסיף הורמונים, חצ'קונים, ציצים שגדלו כאילו זה כל מה שיש להם לעשות ובנים רעים רעים. להמשיך לקרוא "מורה בונה, מורה הורסת"

משהו חדש…

לפני כמה זמן כתבתי לכם שמשהו חדש מתחיל אצלי והיום אני כל כך מתרגשת לספר לכם מה.
לא סתם השתתקתי בכתיבת הבלוג בתקופה האחרונה. מוחי לא היה פנוי לכתיבה אחרת מלבד כתיבת הספר עליו עמלתי בחודשיים האחרונים.

בלילה אחד לפני חודשיים נדדה שנתי.
חשבתי על היום בו אמרו לי את המילה "אוטיסט" בצירוף שמו של בני ונזכרתי איך החדר החל להסתובב ואני מצאתי עצמי מעולפת על הרצפה. להמשיך לקרוא "משהו חדש…"

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville של Anders Noren

למעלה ↑