חיפוש

החיים במודיעין – כל מה שקשור לחיים… אבל הכל!

אני אלונה ירדן ואני כותבת מהחוויות של החיים במודיעין ובכלל… החיים קורים בכל הערים והחוויות בטח חוזרות על עצמן. ניפגש בתגובות…

תגית

הבלוג של אלונה ירדן

מודה שהצליחו להפחיד אותי

אחד הפידבקים הכי שכיחים שאני מקבלת הוא "כל הכבוד על החשיפה".
עד לפני שבועיים לא ממש הבנתי מה הירואי כל כך בלחשוף את הקשיים שלי, הפחדים שלי, החברויות שלי, ההצלחות שלי, ההתלבטויות שלי… החיים שלי.

כשהתחלתי לכתוב התחלתי לקבל תגובות.
מתגובה לתגובה התחזקתי והתפתחתי, נפתחתי ושיתפתי.
אז למה פתאום עברו שבועיים ולא פרסמתי כלום? להכל יש סיבה. להמשיך לקרוא "מודה שהצליחו להפחיד אותי"

טורקת לי בפרצוף?!

בשבוע שעבר עקב אי הבנה מטופשת בקבוצת הוואטסאפ של ההורים בכיתה, מצאתי את עצמי בצד השני של שיחה בה אני מדברת ומסבירה משהו ופתאום מבינה שכבר מזמן ניתקו לי את השיחה ואני מדברת לעצמי. איזו הרגשה מבאסת זאת!
אני יכולה להגדיר את ההרגשה כערבוביה של רגשות ואפילו אחת מהן לא חיובית. ממש סלט בין עלבון עם טיפשות וכעס (גם על עצמי וגם על הצד השני), מערבולת של ממש. להמשיך לקרוא "טורקת לי בפרצוף?!"

תרבות הביטולים, מכה מתחת לחגורה!

יש הרבה דרכים לחלק את סוגי האנשים בעולם. אוהבי השוקולד והשקרנים, הדייקנים והמאחרים,  בפוסט הזה אני אחלק אותם למזמינים ומוזמנים.
לכל סוג יתרונות וחסרונות וכמובן שאחד לא יכול להתקיים ללא השני. להמשיך לקרוא "תרבות הביטולים, מכה מתחת לחגורה!"

מתי הפוסט הבא שלך?

מאז שהתחלתי לכתוב אני מוקפת תגובות.

תמיד שיתפתי מעצמי בכל מיני צורות ומדיות אבל הבלוג הזה אפשר לי לכתוב בצורה שוטפת יותר, מרוכזת יותר ובלי הרגשה שאני נדחפת למישהו ל"פיד".
מי שרוצה, קורא. מי שלא, לא. להמשיך לקרוא "מתי הפוסט הבא שלך?"

תגידו לי, מתי די?

בשונה מרוב הפוסטים הקודמים שלי שבהם אני מנסה להסביר לכם מה אני חושבת, מה אני מאמינה בו, איך אני חושבת שצריך להתנהג, בפוסט הזה אני ארצה להיעזר בכם כי אני כבר ממש מבולבלת ואני שואלת אתכם, תגידו לי, מתי די? להמשיך לקרוא "תגידו לי, מתי די?"

רגע, אבל מה יצא לך מזה?

משפט אחד ששאלו אותי בשבוע שעבר גרם לי לנדוד במחשבות.
אתם כבר יודעים שזה מיד מוביל אותי אל המקלדת ומשם הכל זורם לכל כיוון שהמחשבות וההפרעות ייקחו אותי.

לפני כשבועיים כתבתי את הפוסט על הפרעת הקשב שלי. זה היה השבוע של יום כיפור, אותו עברתי ללא גאי, בעלי המתוק, אשר בילה את כיפור בניו יורק.
ניצלתי את ההזדמנות שיש לי בית לבד בערב והזמנתי קבוצת נשים הורסת לערב ניקוי רעלים והיטהרות (ניסוח של יעלי) שכלל בייגלים, סלטים, יין ו-m&m.
אם אוסי, יעלי וחלי באות אלי חייבים לפנק! להמשיך לקרוא "רגע, אבל מה יצא לך מזה?"

חוזרים לבית סוהר… אה… סליחה לבית ספר!

מחר כולם חוזרים למסגרות. אין ספק שה-1.9 הוא החג האהוב עלי ואני מחכה בקוצר רוח להיות לבד בבית. אני לא שומעת את המחשבות שלי מרוב שידורים בלופ של סופר סטרייקה, נווה עצלנות, גמר הבנים והבנות והמריבות של "מה נראה עכשיו?".

הפגישות עם הגננות והמורות, שליחת התכנונים השבועיים, הפגישה עם ההורים מחוץ לכיתה אתמול והדיבורים על החזרה ללימודים נתנו לי הרגשה שהחופש הגדול הוא בעצם גם חופש להורים ועוד רגע אנחנו חוזרים ללמוד. איזו הרגשה עקומה! להמשיך לקרוא "חוזרים לבית סוהר… אה… סליחה לבית ספר!"

שונאת אתכם, אנשים רעים

בשנת 2001 עזבתי את הארץ להרפתקה בדרום אפריקה.
האחים הגדולים שלי חיו שם, הקימו עסק וקראו לי שאצטרף וגם אחווה חיים בחו"ל.
באותו הזמן עבדתי ביחד עם גאי (בעלי המתוק) בסינטק מדיה והחלטתי שאם לא עכשיו אז לעולם. הודעתי בצורה מכובדת למעסיקים, ביטלתי תכנית של מעבר מגורים משותפת עם גאי (בתור ידידים, אל תתרגשו), ארזתי מזוודה וטסתי. להמשיך לקרוא "שונאת אתכם, אנשים רעים"

חכה חכה איזה פוסט אני אעלה עליך לפייסבוק

לפני די הרבה זמן, בעלי המתוק שבר את מסך האייפד שלי.
איזה באסה זה שאי אפשר לצרוח על הילדים שישימו לב למה שהם עושים ויזהרו יותר? כשאנחנו אלה שמפשלים לא רק שאנחנו מלאי רגשות אשמה גם אין לנו על מי להוציא אותם. למזלי, הוא התגבר עליהם די מהר. להמשיך לקרוא "חכה חכה איזה פוסט אני אעלה עליך לפייסבוק"

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville של Anders Noren

למעלה ↑