החיים במודיעין – כל מה שקשור לחיים… אבל הכל!

לאחרונה חשבתי המון על המונח "זמן איכות" ועל איך שכבר מזמן שכחתי את המשמעות האמיתית שלו. ישבתי חשבתי וכהרגלי, אני חולקת.

אתמול בערב שודרה בערוץ 10 כתבה שעבורה הגיעו לביתי הקט במודיעין צוות צילום, מקליט, מראיינת וצלם… ילדי ואני העברנו את כל הצהריים ביחד עם החברה האלה ואת הפעילות שהתחלנו איתם המשכנו גם לאחר לכתם ונהננו מכל התהליך.
לא ידעתי את מלא היקף הכתבה, איזה זוויות היא תציג ומי ירואיין שם בנוסף.
ידעתי שזה בנוגע לחוגים בגיל הרך, ידעתי שאני בתפקיד המורדת (תפקיד שכבר מזמן אימצתי לעצמי) וידעתי שזה ישודר באחד מערבי המוצ"ש הקרובים.

ישבתי מרוגשת לצפות בכתבה וראיתי אמהות שבקלות יכלו להיות אני לפני עשור.
אמהות שרוצות רק את טובת ילדיהם והן מוכנות להשקיע הון עתק ולצאת מגדרן מבחינת הלו"ז כדי לספק להם את זה.
ראיתי את הטעויות שאני עשיתי כשהייתי אם צעירה לגברברים שלי ושמחתי על הכתבה.
ראיתי אותי, מוקפת ארבעה תותחים קטנים שיודעים לבלות ביחד איתי, אחד עם השני, למצוא לעצמם עולם שהוא לא תלוי מסך מרצד, ראיתי אם רגועה, בטוחה, טיפה מלאה אבל נשבעת שהמצלמה מוסיפה כמה ק"ג, בחיי 🙂

בלילה נדדתי במחשבות לגבי הסיבה בגללה הורים שולחים את התינוקות לחוגי אחה"צ ושביל המחשבה הזאת הוביל אותי לקשרי האנוש שלי.
זמן איכות צריך להיות איכותי וזה בכלל לא משנה מה הפעילות המתקיימת במשך הזמן הזה.
אם החלטתם שאתם משחקים בגן המשחקים אז שחקו עם הילדים, הביטו עליהם, עודדו אותם, שימרו על קשר עין. לא פעם אני מוצאת עצמי בגן משחקים אומרת לילדים שילכו לשחק כדי שאני אוכל לשוחח עם חברה, להשלים קריאת מיילים או לעבור איזה שלב בקנדי קראש. זמן מבוזבז.
אם החלטתם לשבת עם חברה לארוחת בוקר אז עזבו את הפייסבוק. הביטו בה, שאלו שאלות שיניעו שיחה, צרו קשר עין, מגע פיזי, דברו. לא פעם אני מוצאת עצמי בארוחת בוקר עם חברה מחכה שהיא תסיים לענות למישהו בוואטסאפ או "רק בודקת" מה חדש בפייסבוק וזה בוודאי מותיר בי תחושה לא נעימה.
אם החלטתם לקחת את הילדים לסבתא אז אל תביאו אתכם ארסנל של מסכים ניידים שישמשו בתור מוצץ לשעת הצורך. תנו להם למצוא את השפה שלהם עם סבתא, עם האחים, עם בני הדודים.
זמן איכות צריך להיות איכותי!
סבתא מחכה כל השבוע למפגש וגם הילדים מתרגשים ורוצים לראות אותה. המסכים הם מפלט כל כך קרוב ומיידי שזאת בכלל לא אשמתם שהם נשאבים לזה. עזרו להם ופשוט השאירו את הפיתויים למניעת קשרי אנושי בבית.

כנראה שבתחילת הדרך שלי כהורה גם אני נהגתי כך ועשיתי את הטעויות וכמו כל פוסט בבלוג שלי, אני קודם כל מודה ומתוודה שעשיתי טעויות אבל חולקת וחושפת אותן בפניכם שאולי, רק אולי, אם אתם באותו כיוון, תוכלו למצוא משהו משותף ולשנות את המסלול שלכם.

הלילה הזה לא הותיר אותי עם חוגי אחר הצהריים ולא עם קטנטנים.
הלילה הזה שלח אותי להסתכל על כל מערכות היחסים שלי ועל הדברים האיכותיים שבהם מול כל הדברים התפלים שבהם.
נדדתי בין חברות טובות ופחות טובות, בין מורות בבית הספר שחלקן מתקשרות בשיחות טלפוניות, חלקן בוואטסאפ וחלקן באתר אינטרנט ארור שלא מסביר פנים בכלל וסיימתי את הנדודים בבעל הפרטי שלי.
נדדתי והגעתי למסקנה שכולנו צריכים להתעורר מהמסכים ולהבין שחיים וירטואלים הם לא חיים.

אני הראשונה שאודה שאני מכורה.
הפייסבוק מאפשר לי לשמור על חברויות שעם עומס החיים הרגיל שלי לא הייתי מצליחה לשמר.
הבוקר החלטתי שזה לא מספיק.
המילה הכתובה היא בהחלט חברה שלי אבל אם יצא לכם להכיר אותי במציאות, המילה המדוברת היא חברה טובה יותר שלי.

הבוקר החלטתי שבדיוק כמו שקמתי ועשיתי מעשה עם הילדים כשהחלטתי שהחוגים הם רק מסלול בריחה שפוטר אותי מלהעביר איתם זמן בשעות אחר הצהריים כך גם החברויות הוירטואליות.
הבוקר החלטתי שאני אשקיע בקשרים הקיימים בחיי במציאות ולא ברשת.
מהיום, כשאני מבלה עם חבר, חברה, ילדי או בעלי – אני איתם.
מהיום כל זמן שאבלה עם נפש אחרת יהיה זמן איכות ולא עוד זמן מבוזבז.

מי הראשון שיבדוק אותי?