בשבועות האחרונים הרשת וכל ערוצי התקשורת גועשים עם תלונות וטענות על הטרדות מיניות.
אני מודה. אפילו אתמול ישבתי עם גאי, בעלי המתוק, שחזר לאחר שבועיים בחו"ל ושוחחנו על הנושא. אני מרגישה צורך להתוודות כיוון שעד אתמול, לא חשבתי שזה נכון לקום ולהתלונן בפומבי על משהו שקרה לפני 20 שנה תוך ציון שמות אך יחד עם זאת, יכולתי להבין את המצוקה של מי ששתקה. הייתי חצויה בדעתי והרגשתי רע מאוד עם זה.

זה לא שלא עברתי הטרדות מיניות בעברי. עברתי, חוויתי והתמודדתי. כך לפחות חשבתי.
הכותרת בתכנית בה צפיתי בערב שישי הייתה "סערת ההטרדות המיניות" והדבר היחיד שעלה בראשי באותו רגע (כמו בכל פעם שהנושא עולה לדיון ציבורי) הוא האיש שהיה מרכז המגמה הטכנולוגית כשלמדתי בתיכון אורט מוצקין.

אי שם בשנת 94-95 (כן, חוק ההתיישנות כבר תקף לכן לא נותר דבר לעשות מלבד לכתוב על זה) אני הייתי תלמידה בכיתה י'-7 באורט מוצקין. הייתי הבת היחידה בכיתת מחשבים ואלקטרוניקה ומרכז המגמה (שהיה חבר של אמא שלי) דאג לשמור על קשר הדוק מאוד איתי.
זה לא היה סוד שהיו לו "ידיים ארוכות". כולם דיברו על זה שהאיש מחבק יותר מדי ושכדאי להימנע מלהיות איתו בחלל אחד אבל אני לא פחדתי. ברור היה לי שאם הדברים יגלשו לפסים לא מכובדים אני לא אתן להם.

במשך כמה זמן לפני שאותם דברים החלו לגלוש היה בפיו של אותו מרכז מגמה מונח בשם "חיבוקי". בכל פעם שהיה קורא לי לשיחה בחדרו היה מסכם את הפגישה עם בקשה ל"חיבוקי" ואני התרצתי ונמחצתי בין זרועותיו השמנות.
גם עכשיו כשאני כותבת על זה אני מצטמררת. זה היה דוחה. הוא היה איש שמן, לא מושך ולא רציתי שיחבק אותי אך שתקתי. אולי נכון לומר שהשתתקתי יותר מאשר שתקתי.

בתחילה לא ידעתי מה לעשות מול תופעת ה"חיבוקי".
אני ידועה (גם היום) בתור "חבקנית". אני מאוד אוהבת חיבוקים. בעיני זאת דרך מדהימה להכיר, להיפרד, להתראות… כנראה שהנחתי שזאת הייתה דרכו או ששכנעתי את עצמי שכך הדבר. תהיה הסיבה אשר תהיה, את תופעת ה"חיבוקי" לא חלקתי עם אף אחד אחר.
במשך שבועות, בכל פעם שנקראתי למשרדו נתבקשתי להיפרד עם "חיבוקי" צמוד וארוך והמקרים האלו הפכו שכיחים יותר ויותר.

יש הרבה חללים שחורים בזיכרוני מתקופות שונות בילדותי.
היום, בתור אישה בוגרת (עד יום הולדתי ה-40 שיחל במאי אני נזהרת מלקבל את התואר מבוגרת) אני מכריחה את עצמי להיכנס ולחטט בכל חור שחור שכזה ולא פעם אני מגלה שהזיכרונות לא נשכחו סתם. אני נדהמת לגלות שזה מנגנון ההגנה של הגוף שלי להתמודד עם מה שקרה. כנראה שלקחתי דברים כמובנים מאליהם וכשאני בוחנת אותם מחדש בעיניים בוגרות, אותם דברים מזעזעים אותי ומאירים גישות בדרך החיים שלי בצורה אחרת וזאת כיוון שהיום אני כבר מוכנה להתמודד איתם.

תודות לתופעת השכחה, אני לא זוכרת הרבה מאותה תקופה. כיתות י-יב נותרו בראשי כתמונות ורגעים בודדים אך יום אחד, השתלשלות אירועים אחת, חרוטה בזיכרוני בצורה ברורה ומדויקת.
אני זוכרת את ה"חיבוקי" הראשון והאחרון שהסתיים בבקשה נוספת ל"נישוקי".
אני זוכרת שהרמתי מבט מבולבל ונעצתי את עיני בשלו. אני זוכרת שהוא חייך אליי, רכן לעברי וכיווץ את שפתיו לנשיקה.

אני זוכרת הכל.
אני זוכרת איך בהחלטה של רגע הרמתי ברך אל עבר אשכיו, אני זוכרת איך הוא התקפל בזעקות כאב על הרצפה, אני זוכרת את המסלול המדויק בו רצתי מחדר מרכז המגמה הטכנוליגית אל חדר מנהלת בית הספר וסיפרתי לה הכל. הכל!
אני זוכרת את השיחה שהתקיימה בנוכחות מנהלת בית הספר, אמי, מרכז המגמה ואנוכי בה התחננו בפנינו שנשתיק את המקרה. אני זוכרת שהסבירו לי שהוא איש משפחה, שיש לו ילדים הלומדים באותו תיכון ואת שאר ההסברים שנתנו לי המבוגרים על כך ששום טוב לא יצא מהגשת תלונה. כולם. כולם ללא יוצא מן הכלל.

זה לא שאני באה בתלונות. באותה תקופה, זאת הייתה הנורמה.
זאת הנורמה החברתית עליה כולם מדברים לגבי התלונות שעולות וצצות היום 20 שנה אחרי.
העניין הוא שעד אתמול בערב, ברור היה לי מה אני חושבת על אותן תלונות אבל היום, כששוב עלה הנושא לתקשורת, החלטתי לעשות חיפוש על שמו של אותו מרכז מגמה וחשכו עיני.
אולי לא עיני היו אלו שחשכו אלא מצפוני. המצפון שידע שאי שם בשנת 1994-5 אני הסכמתי לשתוק וכשנה לאחר מכן, מישהי הפכה להיות שפחת המין שלו.

בכתבה שגיליתי היום לראשונה (לחצו כאן לקריאתה) יש עשרות תגובות שגרמו לי לרתוח מזעם עם ציון שמו המלא.
בתחילה כעסתי על עצמי. האינסטינקט הראשון שלי הוא תמיד להאשים את עצמי והפעם זה קל יותר מתמיד. קשה להתעלם מהעובדה שאם הייתי עושה רעש גדול כמו זה שרציתי להשמיע בשנת 94-5 הוא לא היה הופך נערה אחרת לשפחת מין בשנת 97-98. אבל רגע לאחר שהאשמתי את עצמי הבנתי שאפילו מבחינת חוק, לא הייתי אחראית למעשי. הייתי אז בת 16 והמבוגרים שסבבו אותי ייעצו לי לשתוק.

חשוב לי להבהיר שלא ביליתי את חיי בתחושה שעברתי הטרדה מינית וזאת הודות לעובדה שבאמת לא עברתי הטרדה מינית.
עברתי ניסיון להטרדה מינית אותו קטעתי עם בעיטה לביצים. יחד עם זאת, אם יש משהו שמאפיין אותי עד היום הוא אי היכולת לשתוק כנגד עוולות שנעשות סביבי. אי יכולת שלא פעם גרמה לי להסתבך בצרות, לאבד מקומות עבודה, להסתכסך עם גורמים בכירים וכל זה בין אם העוול נעשה כלפיי או כלפי מישהו אחר בסביבתי. זה בכלל לא משנה. לאלונה של היום, אין את היכולת להביט בנעשה בשקט מהצד ולשתוק ויתרה מזאת, אני מתחלחלת מאנשים שמסוגלים לנהוג כך.

היום קראתי בפעם הראשונה את הכתבה הישנה הזאת והבנתי למה כל כך קשה לי לשתוק ולהבליג על אי צדק שמתרחש בסביבתי. היום הבנתי שאם יש גורם אחד שלא היה אשם במה שכתוב באותה כתבה הוא אני.
אני שהייתי אז רק בגיל 16 אבל לא פחדתי משום דבר ומיד הגבתי כדי להגן על עצמי. אני שלא חששתי להתלונן, להרים קול, לדבר, לספר ולצעוק שנעשתה שם עבירה על החוק.
היום אני מבינה שהאשם העיקרי בכתוב הוא אותו אדם (שאת שמו תוכלו למצוא בכיף ובקלות בין עשרות התגובות שנכתבו על ידי תלמידות של אותו בית ספר) אבל גם מיד אחריו, אשמים גם כל המבוגרים שסבבו אותי והחברה כולה. אותם מבוגרים שחשבו שנכון יהיה להשתיק את האירוע ואותה מוסכמה חברתית שגרמה לי לגדול עד היום בהנחה שעבירת מין שהתרחשה לפני 20 שנה לא צריכה להפריע בצורה כל כך קשה למציאות הנוכחית של חיי ובטח לא במידה שתצדיק הרס חיים של מישהו שוודאי הוא כבר לא אותו אדם שהיה אז.

אתם יודעים מה? גם אני לא אותה אלונה שהייתי אז.
היום אני אישה נשואה ואם לארבעה בנים משל עצמי ואם זה לא מספיק אז אני גם אם לילד שעבר התעללות אלימה בידי צוות בית הספר בו למד. אני אישה שקראה את חוזר מנכ"ל של משרד החינוך ואני יודעת בפרטי פרטים מה הם מחויבים לעשות במקרים כאלו. היום אני נחרדת מהידיעה שמנהלת בית הספר לא דאגה לליווי של טיפול פסיכולוגי עבורי ולא לשום תמיכה מסוג אחר.
אף אחד לא תהה למה נערה חכמה, כפי שהייתי, מסיימת י"ב במגמה יוקרתית כמו אלקטרוניקה ומחשבים ללא תעודת בגרות כשהמקצוע שהכשיל אותה מלהשיג את התעודה הוא 'חיבור והבעה' (זה הרגע לציין שאני סופרת למחייתי וש-40 בחיבור והבעה היה אמור להדליק נורות אדומות של מצוקה נפשית לכל הסובבים אותי).

אבל אף אחד לא דיבר איתי על הנושא לאחר אותה פגישה בחדר המנהלת. אף אחד.
יצאתי מאותה פגישה, לא חסכתי בסיפור לכל מי שהתעניין או שאל ואפילו חלקתי חוויות עם תלמידות אחרות בשכבה שחוו את הניסיונות שלו ולצערי גם עם כאלו שנכנעו לאותם ניסיונות וזהו. אף אחד מהמבוגרים לא עשה דבר.

אז היום, עשרים שנה אחרי, אני קוראת את הכתבה הזאת ונדהמת לגלות משפטים כגון "הנהלת בית הספר לא הייתה מודעת ל…" ואני נתקפת בחילה וצער.

לא הייתי צריכה לשתוק אז ואין שום סיבה שאשתוק עכשיו.
גל תלונות ההטרדות המיניות הוא מעיק. אני באמת חושבת שהוא מיצה את עצמו, הוא לא נעים לשמיעה, הוא מרגיש טרחני, קטנוני ומיותר אבל הוא נחוץ.
לא נחוץ פה גל אלא צונאמי. אחד כזה גדול שישטוף את הנורמה החברתית ששלטה פה קודם וישליט אחת אחרת במקומה. אחת כזאת שבה אנשים מבינים שיש השלכות למעשים שלהם.

אני מניחה שהתקופה בה למדתי בתיכון הייתה נקודת קיצון אחת בהיסטוריה של האנושות ואני גאה לומר שהתקופה בה אנו חיים עכשיו היא נקודת קיצון אחרת.
הקריין בתכנית בה צפיתי אמר שהגענו למציאות בה הוא חושש לאחל בוקר טוב למאפרת שלו ואני מבינה אותו. באמת לא נעים לחיות במצבי קיצון. חייתי שם הרבה שנים לכן אני מבינה את האמירה.

הרמב"ם אמר שאדם צריך לגעת בשתי נקודות הקיצון כדי להגיע לאיזון.
אז אנחנו, כחברה, נגענו בנקודת קיצון אחת מספיק שנים, נראה שאנחנו נוגעים בשנייה מזה כמה שבועות ואני מאמינה שבקרוב נגיע לאיזון המיוחל.
איזון בו כולם יבינו שלכפות את דעתנו או את עצמנו על אחרים זה דבר שאינו מקובל.

היום, עשרים שנה אחרי, לא אוכל להגיש תלונה, לא אוכל להעמידו לדין אבל סוף סוף, אוכל להפסיק לשתוק ולומר #MeToo