החברות של גבע עם ראש העיר, חיים ביבס, החלה מזמן. למעשה לפני כמעט 5 שנים!
גבע היה אז בגן חובה, ילד קטן ומלא חלומות.
הוא חזר הביתה וסיפר שהיום הוא שיחק בקוביות עם ראש העיר.
"טוב, כן, בטח" אמרתי לו "שים תיק במקום ותחלוץ נעליים בחוץ".
לא דמיינתי לרגע שהוא רציני ואני מודה שזלזלתי. אחרי שהוא המשיך והמשיך, סיפר שקראו לו חיים ושהייתה לו עניבה, שהם בנו ביחד עיר ושהתחלפו בתפקידים… פה חשדתי.

באותו יום בערב, רפרפתי בפיד הפייסבוק שלי כשראיתי פרופיל בשם "חיים ביבס" שהעלה פוסט עם תמונה בה חנך כיכר חדשה בעיר. כיכר צמודה לגן הילדים של גבע.
כיוון שלהרים גבות עושה קמטים, החלטתי לאזור אומץ ולפנות לראש העיר בהודעה פרטית בפייסבוק. אני יכולה רק לדמיין כמה הוא "שמח" לקבל הודעות מכל מיני תושבים על כל מיני שטויות.

"חיים שלום,
אתה לא מכיר אותי ואני אעשה את זה קצר. יש סיכוי שהיית היום בגן אודם ושיחקת בקוביות עם ילד בשם גבע? יש לו משקפיים. נשמע מוכר?
אם לא, סליחה על ההפרעה".
לא עברו חמש דקות וראיתי שראש העיר מקליד תשובה. ישבתי והבטתי בחלון ההודעה שהתעכב והתעכב… מקליד… מקליד… הייתי בטוחה שהוא הולך לשלוח לי את הנוסח המדויק של צו ההרחקה אבל במקום זה קיבלתי תשובה מרגשת על כך שהוא נכנס בהפתעה לגן הילדים כי היה באזור, שישב עם גבע ושיחק בקוביות ושהוא כל כך נהנה שכמעט ואיחר לפגישות שאחרי. הוא התמוגג מהשיחה שחלק איתו ונקיפות המצפון שלי דקרו בי בחוזקה על כך שפקפקתי בבן המתוק שלי.

חודשיים עברו והבן המתוק שלי לא הניח.
"אני רוצה לפגוש את חבר שלי, חיים ביבס", "מתי אני שוב אפגוש את ראש העיר החבר שלי", "את יכולה להזכיר לחיים ביבס שאני עדיין חבר שלו?"…
לא הייתה ברירה. ברגשות מעורבים פתחתי את חלון ההתכתבות שלי בפייסבוק עם ראש העיר ושוב כתבתי לו הודעה פרטית.
"אני מבינה שזאת בעיה אבל גבע לא מפסיק לדבר עליך. השארת עליו רושם עצום והוא מאוד ישמח להיפגש איתך שוב".
גם הפעם הקלדת התגובה שלו הייתה מיידית אבל תשובתו הייתה קצרה וקולעת. הוא הסביר לי שהרושם שנקלט היה הדדי, שגם הוא מתגעגע לגבע ושהוא השאיר את שמנו אצל מנהלת הלשכה כדי שנגיע לביקור כבר בשבוע הבא וכך היה.

מאז, גבע וחיים נפגשים כל כמה זמן באירועים בעיר, בהרמת כוסית של ראש השנה אליה גבע מוזמן באופן אישי והם דואגים תמיד להתחיל ולסיים כל מפגש בחיבוק חזק חזק. כי הם חברים 🙂

לפני חודשיים, קיבלתי טלפון מבית הספר וסיפרו לי שגבע נקלע לקטטה.
כשחזר הביתה עשיתי איתו בירור וניסיתי להבין מה אירע.

"ילדה אחת אמרה הרבה מילים רעות על חיים ביבס. היא אמרה שהוא פוליטיקאי מלוכלך" הוא סיפר לי בהתרגשות והתנשפות ובתחושת עלבון נוראית.
"ואתה חושב שזאת סיבה מספיק טובה לאלימות?" שאלתי אותו.
"לא. בכלל לא זה מה שגרם לאלימות".
"אז תסביר לי מה קרה?".
"אני אמרתי לה שזה בטח משהו שהיא שמעה מהבית ושהיא בכלל לא מכירה אותו אז למה היא אומרת דברים כאלה בלי לדעת על מה היא מדברת".
חייכתי וביקשתי שימשיך.
"היא ענתה בטון מלגלג ושאלה אם אני מכיר אותו. כשאמרתי לה שכן ושאנחנו חברים טובים, היא צחקה עלי. לצחוק שלה כל הבנים הצטרפו וכולם צחקו על זה שאני חושב שאני חבר של ראש העיר. הם שאלו אם אנחנו משחקים בפלייסטיישן ביחד או שאנחנו בחוג ג'ודו ביחד ואז כולם התלהמו והתפתחה האלימות".

אז כמובן ששוחחתי איתו והסברתי לו שאלימות היא לא הדרך וגם ציינתי בפניו כמה וכמה נקודות ודרכים שיכול היה לקחת כדי להימנע מהמצב ולא סגרתי את העניין עד שלא סיפקתי גם עונש מבאס שישאיר רושם רציני.
את כל זה סיימתי ואז פתחתי שוב את חלון ההתכתבות שלי עם ראש העיר בפייסבוק.
"היום גבע, החבר שלך, הסתבך בצרות בבית הספר כיוון שחשוב היה לו להגן על שמך הטוב. אני צריכה 15 דקות מזמנך כדי שתילחם עליו בחזרה" כתבתי לו והרחבתי על כל השתלשלות האירוע.

מאז שקיבלתי טור במאקו, הכרתי עם שונה שחי בקרבנו. הטוקבקיסטים הם עם אחר והם לא לוקחים בחשבון שמאחורי כל אדם מוכר, כל דמות בתקשורת, ניצבים איש או אישה בשר ודם.
הסברתי לחיים שיש לו פה הזדמנות לעשות מעשה חברי אבל באותה ההזדמנות גם להשאיר כיתה שלמה עם פה פעור ואולי לשנות דרכי מחשבה במוחות צעירים.

שוב תשובתו הגיעה כמעט באופן מיידי והפעם באמת שהדהימה אותי.
חיים סיפר שהוא יתאם סיור בבית הספר מעוז המכבים ושהוא לא יעז לאכזב את החבר שלו, גבע, לוחם הצדק הנצחי.
כל האירוע קרה לפני חודשיים. חיכיתי, דגמתי, הזכרתי ותזכרתי.
אתמול בלילה, גאי, בעלי המתוק,  שאל אותי עם מי אני מתכתבת בשעה כל כך מאוחרת וגם כשעניתי לו "עם ראש העיר" לא האמנתי שזה נכון. אבל זה נכון.
את ההתכתבות שלי איתו חתמתי בכך שאמרתי לו שלגבע מאוד קשה להתמודד עם אכזבות לכן לא סיפרתי לו דבר וחצי דבר על כל זה. הסברתי שאני יודעת שיש לו סדר יום עמוס ושלפעמים תכניות משתנות ברגעים האחרונים אז… אם זה יצא לפועל ואם הוא יפגש איתו בבית הספר, שימסור לו שאמא שלו תמיד דואגת לו וחושבת עליו.

היום בבוקר התקיים הסיור של ראש העיר של מודיעין, חיים ביבס, בבית הספר "מעוז המכבים". חברה מצוות בית הספר שהייתה חלק מהאחראים על ליווי הסיור התקשרה בהתרגשות ותהתה מה היה העניין של חיים עם גבע.
"את שומעת?" היא שואלת אותי בהתרגשות "מה זה היה? כולנו מנסות לכוון אותו לכיוון אחד והוא בשלו. הוא אמר שהוא חייב להגיע קודם כל לכיתה ד-2 ושחשוב לו לפני הכל לדבר עם החבר שלו גבע. את יכולה להסביר לי בבקשה מה זה היה?" היא שאלה והתפרקתי בדמעות.
חיכיתי בקוצר רוח שגבע שלי יחזור מבית ספר ושאוכל לשמוע את החוויה מהעיניים שלו.
העיניים הנוצצות שהיו לו כשסיפר לי שחיים נכנס לכיתה פתאום בהפתעה, שחיים שאל לשלומו והתעניין בו, שחיים סיפר לכולם שהם חברים כבר המון שנים, שהוא הדגיש שחברים לא תמיד משחקים פלייסטיישן ושחברות זה דבר שלא נמדד בגיל.
"את יודעת? הוא ביקש להצטלם איתי. לא אני איתו! ואת יודעת, עכשיו כולם יודעים שבאמת לא שיקרתי. הם גם יודעים איזה חבר טוב יש לי" ובאמת שקשה היה לשמור את הדמעות ולהסתיר את ההתרגשות שלי.

היום, גבע זכה בחוויה שתלווה אותו כל חייו. הוא למד שבחברות אמיתית, אין שום דבר מלוכלך. הוא למד שהוא לא היחיד שיוצא להגן על שמו הטוב של חברו והוא למד שאם הוא רוצה להגן על שמו של ראש העיר, הוא חייב לעשות את זה במילים ולא באלימות. חיים הסביר לו ששימוש באלימות רק מבזה את שמו כיוון שזה מנוגד לכל דבר בו הוא מאמין וזה היה שיעור לחיים איתו גבע חזר היום הביתה.

אבל מה עם שאר ילדי הכיתה?
מה עם שאר ילדי הכיתה שלמדו שמאחורי כל שמועה עומד בן אדם?
אני רוצה להאמין ש-5 דקות של ראש העיר היום, יעלו בזכרונם של כל ילדי הכיתה בפעם הבאה שירצו להפיץ שמועה בלי להכיר את האדם עצמו, בכל פעם שיפקפקו באמיתות של דברי חבריהם ואולי, ממש אולי, יהיו קצת יותר רגישים בהתנהלות החברתית שלהם.

5 דקות של איש אחד ששינו היום זכרונות ילדות של כיתה שלמה!
ככה בונים עיר שבונה אנשים. באנושיות מתפרצת ומרגשת.

תודה חיים. פשוט תודה.

מודעות פרסומת