מאז שהתחלתי לכתוב אני מוקפת תגובות.

תמיד שיתפתי מעצמי בכל מיני צורות ומדיות אבל הבלוג הזה אפשר לי לכתוב בצורה שוטפת יותר, מרוכזת יותר ובלי הרגשה שאני נדחפת למישהו ל"פיד".
מי שרוצה, קורא. מי שלא, לא.

תמיד מפתיע אותי לשמוע שאנשים קוראים ומאוד משמח אותי לדעת שמתחברים לטקסט, להרגשות, להתלבטויות ובכלל למה שיוצא ממני.
שיתופים של אחרים לפוסטים שלי? בכלל מטריף אותי 🙂

מי מאיתנו לא היה במערבולת רגשות בנושא כזה או אחר בשלב מסויים בחייו?
איזה כיף זה לדעת שיש אנשים שמרגישים בדיוק אותו הדבר?

הפידבקים שאני מקבלת הם מגוונים ובאופן מפתיע דווקא אלו הקרובים אלי חושבים שזה מצחיק או מגוכח שאני כותבת מעצמי ומשתפת את "כל העולם" בהתלבטויות הכי אישיות שלי בעוד שאנשים שפחות מכירים אותי חושבים שזה נפלא, שזה אמיץ, שזה מרגש ומחזקים אותי על כך.
ההתנגשות הזאת ממש מבלבלת… נדדתי במחשבות.

לא פעם אמרתי שהבלוג הזה מבחינתי הוא כמו פסיכולוג פרטי.
אני מוציאה פה את כל מה שיושב לי בפנים. לפעמים משהו עצוב, לפעמים משהו שמח, לפעמים מוציאה עצבים ולפעמים סתם התלבטויות.
הבלוג הזה הוא פחות בשבילכם ויותר בשבילי אבל בהחלט יש לקוראים ולפידבקים חלק עצום בתמורה שאני מקבלת ממנו.

אז איך זה שדווקא הקוראים שקרובים אלי עושים מזה צחוק?
האם זה ממבוכה? האם הקרובים אלי מרגישים שזה אולי חושף גם אותם קצת?
אולי זה בגלל שהם מרגישים מוזר שדווקא הם לא ידעו או לא הכירו חלקים בי שהיו תמיד קיימים ודרך ההתמודדות שלהם עם זה היא להפוך את העובדה שאני כותבת למשהו מצחיק?

הייתי מצפה מעצמי להתעלם ולהמשיך הלאה אבל… עובדה שכשאני יושבת לכתוב, דווקא זה הנושא שיוצא לי.

כבר די הרבה זמן לא כתבתי.
יותר נכון, כבר די הרבה זמן לא פרסמתי.
כתבתי המון. כתבתי פוסטים  "למגירה" שלעולם לא יצאו לאור כיוון שיש בהם סיכון בפגיעה באחרים. פוסטים שמדברים על חוויות ועל החיים שלי אבל מעורבים בהם גם אחרים.
הכתיבה של הפוסטים האלו שחררה אותי חלקית אבל חסרה לי ההרגשה של הפרסום, השליחה שלהם החוצה לעולם וחסר לי הפידבק שלכם.
כנראה שהטיפול והשחרור שלי לא מושלם ללא שיתוף והכתיבה עצמה לא מהווה לי פורקן מספיק.

אז מה עושים? לכתוב רק מה שאוכל לשתף? לשתף הכל בכל מחיר?
את התשובות לשאלות האלו לא אמצא ברגע זה אבל מה שבטוח הוא שאני אמשיך לכתוב ולשתף.
אני בוחרת להאמין שהתגובות (חיוביות או שליליות) לא קשורות אלי.
מי שאהב והעיר לי שהדברים דיברו אליו, עשה זאת כי עובר עליו משהו דומה, הוא עמד פעם במצב דומה או שהתוכן הזכיר לו חלק מעצמו שהיה רוצה לגלות שוב.
מי שהעיר הערה עוקצנית או זרק בדיחה על התוכן, עשה זאת כי משהו בחייו מעורר בו מבוכה לאור הנושאים וההתלבטויות שהעליתי.

נראה לי שהסוד לחיים שקטים ושלוים זה להבין שהכל לא קשור אלי.
שימו לב, המשפט שאתם מכירים הוא "לא הכל קשור אלי".
אני משנה טיפה ואומרת "הכל לא קשור אלי".
רק ככה אני אוכל להתרכז בדברים שעושים לי טוב ולקוות שמי שסובבים אותי יעריכו את זה, ישמחו שטוב לי ומי שלא? אני גם ככה לא רוצה אותם סביבי.

שנים שאני מסתבכת עם הרצון לגרום לאחרים להיות בסדר עם ההחלטות שלי, הצעדים שלי, הדעות שלי… נראה לי שמגיע לי יותר. מגיע לכם יותר.
מגיע לי שיהיו סביבי אנשים שמקבלים את הדעות והפעולות שלי איך שהם ואם לא אפעל בצורה שלמה מול עצמי, איך אדע מי מקבל אותי ומי לא?
אם אשים מסיכות, אגיד ואעשה רק את מה שיתקבל בצורה טובה אצל אחרים, איך אדע אם הם אוהבים אותי באמת או שאוהבים את מי שאני מציגה את עצמי?

אז אני משחררת, אני פותחת, אני משתפת.
מי שזה עושה לו טוב, מוזמן לקפה ויודעים מה? גם מי שלא 🙂